פרק ב' ובו יסופר על רכבת לילה "מפוארת" לXIAN וחצילים נוסח סצ'ואן - eggplant schezwan

הבטיחו לנו נסיעה ברכבת לילה כדי לחסוך מלון וזמן. נסעתי די הרבה בחיי ברכבות באירופה, ובעצם כל אחת מאיתנו בקבוצה נסעה כבר נסיעות ארוכות ברכבת אם זה באירופה או בארה"ב. ברגע ששמענו שזו רכבת מפוארת דימינו לעצמנו מינימום את ה"אוריינט אקספרס" מסיפוריה של אגטה כריסטי ומיד תיכננו מה נלבש לנסיעה או לחילופין מה נזמין בקרון המסעדה, ראינו לנגד עיננו דיילים סיניים לבושי מדים עוטים לידיהם כפפות לבנות ומגישים לנו משקאות לפני ארוחת הערב. לאכזבתנו הרבה, כל זה היה אך ורק בדמיוננו המפותח. הגענו לתחנת רכבת עצומה והומה בת עשרות רציפים בקומות שונות, ונדמה היה שאנשים הלכו ממש אחד על השני ולא אחד ליד השני. העמסנו את המזוודות שלנו על שתי עגלות שהובלו ע"י סבלים סיניים. יש לציין כי לא היו בנמצא מעליות! במקומות הציבוריים בסין לא ניתן למצוא מעליות, לכל היותר מדרגות נעות ולכן, הסבלים שהובילו את העגלות עמוסות המזוודות נאלצו לגלגל את המזוודות על שפה מאד צרה שבין המדרגות לקיר ואנחנו דוהרות אחריהם כדי לא לאבד את הכיוון בתוך ים של סיניים. מיוזעות ודי מופתעות מכמויות האנשים, מהגודל של תחנת הרכבת ועמוסות בשקיות של פירות הגענו לקרון השינה שלנו. XINDA המדריכה שלנו חילקה לנו כרטיסי עליה לרכבת – לכל אחת מאיתנו ניתנו 2 כרטיסים, לא ממש הבנו מדוע, עד לרגע בו עלינו ונכנסנו לתא השינה שלנו. כוך צר וקטן, 4 דרגשי שינה בשתי קומות, שנים מכל צד באמצע שולחן קטן עליו מפה וכלי קטן עם ורד פלסטיק בתוכו. אין איפה להניח את המזוודות, אלא בין שני הדרגשים התחתונים, ואז יש בעיה – אי אפשר לרדת מהדרגש. איזה יופי, אושר גדול! אבל תמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה כי אנחנו היינו ברות מזל – הסוכן שלנו קנה לנו 2 כרטיסים לכל אחת וכך נותרו 2 דרגשים פנויים בכל כוך/תא שינה להניח עליהם את דברים שלנו. לידנו בכוך/תא שינה ישנו 2 זוגות צרפתיים אנשים גבוהים עם 4 מזוודות גדולות רב הזמן הם עסקו בלוגיסטיקה איך לרדת או לעלות מעל המזוודות – הזוי לחלוטין. אנחנו פתחנו במסיבת שינה אמיתית, הוצאנו קלפים, יין, פירות ופיצוחים, צחקנו צחוקים גדולים על ה"פאר" שבו אנחנו מבלות – 14 שעות לא נכנסנו לשירותים והמבין יבין.




אחרי 3 ימים בשיאן בה ביקרנו את חיילי הטרקוטה המופלאים יצאנו בטיסה; הפעם למחוז סצ'ואן הידוע באוכל החריף שמגישים שם ובשמורת הפנדות. נהנינו כמו ילדות קטנות מהסיור בשמורת הפנדות והתלהבנו מכל פנדה שרק עפעפה לכיווננו.



למעלה פנדה במנוחה למטה פנדות בתינוקיה

בערב יצאנו למסעדה מפוארת (שוב, במושגים סיניים כמובן) הנ הכינו לנו חדר אוכל פרטי ושם אכלתי חצילים חריפים. מאד חריפים. קיבלתי את המתכון, הורדתי מכמות הפלפל החריף והתאמתי אותו לחיך שלנו והנה המתכון כאן לפניכם,

חצילים נוסח סצ'ואן:

20 חצילים קטנים או 5 חצילים גדולים חתוכים לרצועות
4 כפות שמן חמניות
3 שיני שום קצוץ
1 כפית ג'ינג'ר קצוץ
3 בצל ירוק
3 פלפל צ'ילי חתוכים לפרוסות (מי שאוהב מאד חריף יכול להוסיף עוד 2 פלפלים)
3 כפות יין סיני שאוסינג ניתן למצוא בחנות מזרח ומערב.
1 כף חומץ אורז
2 כפות רוטב סויה
2 כפות רוטב שעועית שחורה בשום
1 כף קורנפלור מומס במים
מים לפי הצורך.

מחממים ווק ומוסיפים את השמן, מכניסים את השום הג'ינג'ר והבצל הירוק לטיגון קל מנמיכים את האש עד שמתרככים מעט, מוסיפים את החצילים ושוב מגבירים את האש, ממשיכים בטיגון תוך כדי עירבוב מתמיד עד שהחצילים משנים צבע לחום בהיר, עכשיו מגיע התור של כל שאר המרכיבים שוב מנמיכים את האש מוסיפים מים למניעת הידבקות החצילים למחבת ומערבבים באופן מתמיד. הכל צריך להתבשל בערך 10 דקות עד רבע שעה. או עד שהנוזלים הצטמצמו לגמרי. מגישים עם אורז לבן.

ומי שרוצה לקרוא את הפרק הראשון של המסע מוזמן לכאן

הרפתקאה סינית מתחילה בארוחת עוף קונג פאו - GONG BAO CHICKEN

6 נשים על החומה הסינית*

המסע לסין החל ב15 באוקטובר 2011 בשדה התעופה בן גוריון: 6 נשים השאירו מאחור בעלים ילדים וגם נכדים יצאנו לטיול נשים.

סין היא ארץ מלאת ניגודים ובעלת תרבות שונה, שפה שאין בה שום צליל הדומה לשפות מערביות ומנהגים חברתיים אחרים לגמרי.
יצאנו מלאות סקרנות.

התחנה הראשונה הייתה בייג'ינג, העיר בה חי הקיסר האחרון והעיר בה ישב היו"ר מאו והנהיג את המדינתו לבדלנות מוחלטת מן העולם. האזרחים גרים בדירות שהממשלה נותנת; אם אתה רוצה לקנות דירה בביג'ינג תאלץ להפרד מ - 6000 דולר למ"ר רבוע. בשנחאי אנחנו כבר נדבר על מחיר שונה לגמרי, אבל על כך אספר לכם בפרק על שנחאי.



XINDA המדריכה שלנו בביג'ינג מובילה את שיירת הריקשות שלנו*

 את פנינו קיבלה מדריכה מקומית דוברת אנגלית (מובנת!) מתוקה ביותר. בחורה בת 24 שלמדה אנגלית בכוחות עצמה, ובנוסף יודעת לקשקש מילים "מאד חשובות" בעברית כמו 'אגע, אגע' – שאחרי זמן מה הבנו שמתרגמות ל"רגע, רגע” ומילים נוספות כמו סבבה ואחלה, שהן מילות חובה בלקסיקון שלנו.


פנסיונרים מבלים את הבוקר ב"מקדש השמים"*

 בייג'ינג עיר "לא מאד גדולה" – יש בה "רק" 22 מליון תושבים, אם לא לוקחים בחשבון את אלה המהגרים מערי השדה שאין להם שום זכויות כתושבי העיר. את בייג'ינג ממבט ראשון אפשר למקם בכל מקום בעולם – יש בה גורדי שחקים עצומים וכל חנויות המעצבים המערבים ואפילו H&M וגם כמה סניפים של ZARA .


כמובן שאנחנו התעלמנו מכל פיתויי המערב וטיפסנו על החומה הסינית, או ליתר דיוק עלינו אליה ברכבל, צעדנו במרחבי "העיר האסורה" , סיירנו באיזור הנקרא אוטון בו כל המבנים בו נותרו כשהיו בזמן שלפני המהפכה הקומוניסטית, אכלנו Peking Duck, יצאנו לסיור בריקשה, צפינו במופע אקרובטיקה מרשים, ולקינוח קיבלנו עיסוי כפות רגליים ממכר.

המחרוזות נשארו שם *

ערכנו גם ביקור יסודי ביותר בשוק המשי ושוק הפנינים, שהיו גולת הכותר בהבנה שלנו לגבי היחסים בין מוכר לקונה בסין. עד כאן בילינו 3 ימים תיירותיים די קונוונציונלים.

לשיא ההרפתקנות שלנו במהלך שלושת הימים בבייג'ינג היגענו כאשר לא היתה לנו ברירה והשתמשנו בשירותים  ציבוריים סיניים, אין בהם מחיצות שלא לדבר על דלתות.

את ביג'ינג עזבנו בערב ברכבת ועל כך עוד יסופר בפרק הבא. לפני שעזבנו את העיר, ביקשנו מ - XINDA לקחת אותנו לאכול במסעדה שרק מקומיים אוכלים בה שם טעמנו מנה בשם GONG BAO CHICKEN שערבה מאד לחיכנו . הנה המתכון לפניכם הישר מהטבח הסיני האותנטי:

עוף קונג פאו

מצרכים ל - 6 סועדים:

(רשימת המצרכים היא אמנם נראית ארוכה אבל ההכנה היא מאד קצרה ופשוטה)

3 כפות שמן

250 גר' חזה עוף חתוך לקוביות
1 פלפל אדום קוביות
1 פלפל ירוק קוביות
1 מלפפון ללא הגרעינים קוביות
1 גזר קוביות
2 שיני שום קצוץ
1/2 כפית ג'ינג'ר קצוץ
פלפל חריף יבש לפי הטעם חתוך גם הוא לקוביות
2 כפות סויה
2 כפות רוטב צדפות
1/2 כפית מלח
1/2 כפית אבקת מרק עדיף ללא מונוסודיום גלוטמט

קמצוץ סוכר

פלפל שחור
2 בצלי ירוק
1/2 כפית שמן שומשום.
20 גר' בוטנים קלוים ללא הקליפה וללא מלח (במתכון הם מטוגנים בטיגון עמוק)
למשרה העוף:
1/4 כפית מלח
1/2 כפית שמן
1 כפית יין אורז
1 חלבון ביצה טרוף היטב
1 כפית קורנפלור מומס במים.

(מערבבים את כל חומרי המשרה את השמן מכניסים אחרון, מוסיפים את קוביות העוף ומניחים למשך 5 דקות).

מחממים ווק מוסיפים 3 כפות שמן ואת העוף מטגנים תוך כדי ערבוב.כאשר העוף כמעט מוכן מוציאים מהווק ומעבירים אל כלי .

אל השמן שבווק מוסיפים את השום הג'ינג'ר והפלפל  החריף. מנמיכים  את האש ורק אז מוסיפים את שאר הירקות כאשר הירקות הגיעו לכדי מחצית הבישול שלהם מוסיפים מעט מים (כ - 1/4 כוס) את הסויה, רוטב הצדפות, מלח, אבקת מרק, וסוכר הכל תוך כדי עירבוב מתמיד. מחזירים את העוף לווק מתבלים בפלפל שחור.מוסיפים את הבצל הירוק ואת הבוטנים מסירים את הווק מהאש מזליפים 1/2 כפית שמן שומשום מערבבים ומגישים. את שמן השומשום מוסיפים רק לאחר שמסירים מהאש.

ההרפתקאה האמיתית החלה כאשר עלינו "לרכבת לילה מפוארת" ל - XIAN על כך יסופר בפרק הבא.

* התמונות המסומנות בכוכבית צילמתי אני בידי הבלתי מיומנות בעליל.



טיול גליל תחתון - פרק ב'

אחרי היין והכנאפה אל תוך הלילה בשיחות ברומו של קולב, הבוקר החל לאט לאט. בזה אחר זה הקצנו משנתינו וכל אחד ואחת מארבע עשר חברי המשלחת הבינלאומית שלנו, עשה את דרכו לחדר האוכל הביתי של אכסניית פאוזי עזר. הארוחה כללה מגוון פירות וירקות, זיתי נצרת טעימים, גבינות, דגנים, שתיה קלה, שתיה חמה והכל על מפות משבצות קלאסיות המונחות על שולחנות עץ.

לחדר האוכל דלת אחורית הפונה הישר אל סמטאות העיר העתיקה והשקט שליווה את ארוחת הבוקר שלנו, היה מרגיע ונעים. זהו צריך לארוז ולצאת לדרך.

המזוודות בכלי הרכב ואנחנו כבר בצעדים מדודים בינות סמטאות השוק. אנחנו אוהבים את השוק הערבי וכבר מתורגלים היטב בבחירת כאפיות צבעוניות, כובעים, צעצועים לבנות, תבלינים מדהימים ושאר אוצרות. השוק של נצרת לא גדול אבל נעים לטיול. חנות התבלינים מרשימה בניחוח ויש בה הכל מכל וכל. עלי הגפן פרוסים על מחצלת העלו בי מחשבות זדוניות על ממולאים מוחמצים, הקצב האמיץ תלה את נתחי הבשר ממש במעבר באי השוק.

החום הכבד וצום הרמאדן זימנו לנו שוק שקט ורגוע עם קבוצת רוכלים הסובלים בשקט בחום הקופח. יצאנו מהשוק הלוהט עם חיוך על הפנים ושקיות בידיים מן המיטב שהדוקטור והמאסטרנטיות שלה (בנותי בנות השש) מיצו בחווית השופינג אין דה-מרקט.



אלו לא גבינות כפי שניתן לחשוב אלא מרציפן!



כעבור 50 דקות עם שתי טעויות בדרך, אחת שלי, אחת של הג'י.פי.אס. הגענו לכפר תבור שם מרכז המבקרים של יקב תבור היה סגור ואנחנו שבעי יקבים ומרכזי מבקרים, שמחנו לדלג על מסע השיווק האגרסיבי המוצע במרכזי מבקרים ביקבי ישראל. צמוד ליקב, נמצא מוזיאון המרציפן שהבטיח חוויה לילדים (הרי בשביל זה באנו, לא?) המוזיאון הוא בעצם חנות מרציפן ומוצרי שקדים, בגודל של מכולת גדולה הנמצאת בין מסדרון רחב המוביל לבית המלאכה של המרציפן. לבית חדר אחורי שבו ניתן להושיב כ-50 ילדים לעבודת יצירה בעיצוב מרציפן ושוקולד. המסדרון הרחב המוביל לבית המלאכה של המרציפן, הוא בעצם מוזיאון המרציפן ובתוך תאי זכוכית לאורך המסדרון, מונחות יצירות מרציפן מרשימות. הביקור כלל גם צפיה בסרט באורך 9 דקות על תולדות המרציפן והמוזיאון. החוויה חמודה והילדים נהנו, בעיקר ממאמצי העיצוב שהשקענו בעבודות היצירה בבצק מרציפן – חוויה דביקה ביותר!

אנחנו עייפים וצריך לאגור כוחות לערב, דיון קצר הביא החלטה: נוסעים לזיכרון. בדרך הדוקטור גולשת באייפד וקוראת שבזכרון יעקב, רוב המסעדות, אינן שומרות על קונסיסטנטיות באיכות המנות המוגשות. כל הביקורות, המליצו להגיע למסעדה בשם "נשיקה" שם הזהירו מפני השירות אך כתבו כי האוכל מעולה. זיכרון יפה והמדרחוב מלא קסם. הנוף משובב נפש ויש תחושת אוירה שינקינאית עם נאיביות ירושלמית בנוף גלילי. ממש פיוז'ן.

מסעדת נשיקה מעוצבת יפה להפליא, השירות היה מצוין כמו גם הקפה והקינוחים. החברה מסביב לא הותירה ספק כי מדובר במסעדה יוקרתית. החשבון היה בהתאם האוכל ממש לא. חבל.

לא נתנו לאכזבה להשתלט עלינו. אנחנו ממהרים ונרגשים לרדת מזיכרון יעקב 15 דקות נסיעה אל אמפי שוני שהוא מקום מלא קסם עם במה יפה. על הבמה עלה אברהם טל עם להקתו ונתן לנו מופע מהוקצע, מדויק ומרגש כאחד. טל בקולו יוצא הדופן, במוסיקאליות שלו והאישיות הרוחנית, טורף את הבמה ומערבב לקהל את הראש עם הבטן. כרטיס למופע עלה 130 ₪ למבוגר ו- 130 ₪ לילד, היה שווה כל גרוש.

היה זה סוף מרגש למסע בין יומיים לגליל התחתון. הבנו, עם כל האורבאניות שלנו, זו כבר שנה שניה שזה קורה לנו. אנחנו אוהבים את הדרום אהבה גדולה אך מחוברים לגליל בנשמה.

שוק האיכרים בעיר המלאכים

המטבח שלי עדין נראה כך, לכן החלטתי לקחת אתכם לטיול בעיר המלאכים הידועה יותר בשמה "לוס אנג'לס" במקום לבשל את הלחמניות המאודות המופלאות של דיויד צ'אנג.

אם מודי לא היה רופא, הוא ודאי היה שף או אולי מדריך טיולי יוקרה. אני אומרת את זה מפני שכאשר אנחנו יוצאים לטיול בחו"ל אנחנו נותנים את השרביט למודי והוא מארגן את מהלכו, ועושה זאת תמיד על הצד הטוב ביותר.

סידור שולחן בחנות כלי הבית CRATE & BARREL

בלוס אנג'לס בילינו כמעט שבוע לרגל בר מצווה שאליה הוזמנו, ואחרי שהעברנו שם שבוע אני יכולה לומר בבטחה כי הרבה מה לעשות בעיר הזו אין. נכון, יש את המוזיאון של פול גטי שהוא מרשים ואפשר לעמוד באמצע הרחוב ולצפות במכוניות יוקרתיות שרק בלוס אנג'לס נוהגים בהן כמו פרארי, למבורגיני ומייבך, ובנוסף יש כמובן סיור בעקבות הכוכבים (שלא עשינו אותו, כמובן). בתחום האוכל, לעומת זאת, מצאנו את עצמנו מאד נהנים.

ביקרנו בשוק איכרים קטן על יד איזור המגורים של המשפחה ומשם יצאנו אל שוק האיכרים המפורסם והגדול שנמצא בצמוד ל"גרוב", שהוא מרכז קניות פתוח ונמצא בו החל מאפל סטור ועד לאורבן אאוטפיטרז (Urban Outfitters), חנות הבית של הנערה. בלוס אנג'לס, כמו כל דבר (או בעצם, כל בנאדם) בלוס אנג'לס, השוק עבר מתיחת פנים אדירה וכבר מזמן הוא אינו שוק במובן הרגיל של המילה.

סוגים שונים של בשר טחון

כל סוגי הסטייקים האפשריים

מדובר במרכז מסחרי ענק בעל דלפקי בשר מופלאים ומוקפדים, עוגות עוגיות, ירקות שונים ולצד כל אלו חנויות כלי מטבח יוקרתיות ומסעדות המגישות את נפלאות האוכל האסייתי או הצרפתי, המון צדפות וסושי.

סרטנים לצד פרוסות סלמון מאודה

לצד התפוחים הצבעונים גילינו שוקולד בעל עטיפה יחודית לחג החנוכה



אנחנו נוהגים לסיים את הסיור שלנו תמיד בדוכן הקוראני, אין כמו ברבקיו קוראני בלוס אנג'לס.

מומופוקו - נודלס בר

היום האחרון בניו יורק הגיע. ממריאים ב- 22:50 ויש יום שלם להשלמות. שופינג שלא הספקנו, שופינג שחבל לפספס ושופינג מזדמן, הכל הולך. בסביבות אחת בצהריים אני מכוון את התנועה לאיסט וילג'. אנחנו כבר חמישה ימים בניו יורק וטרם טעמנו ממטבחו של דיוויד צ'אנג. לא הצלחתי להשיג מקום למומופוקו-קו או למומופוקו סזאם, מכיוון שניתן להזמין רק באינטרנט מקום לשבועיים העוקבים. למרבה השימחה למומופוקו נודלס-בר, לא ניתן להזמין מקום מראש בכלל,

פשוט צריך סבלנות להמתין 40 דקות לשולחן או בר והנה זה מתחיל. בחוץ קר מאוד, אבל בפנים חם ותזזיתי.

המקום מעוצב בפשטות ויעילות. המטבח פתוח וכשליש מבאי המסעדה סועדים על הבר של המטבח, שליש נוסף סועד על בר צידי והשאר במעט שולחנות חמד מעץ. למעט המארחת שצריכה להתמודד עם פרצופים חמוצים כל המשמרת, כל עובדי המסעדה חייכנים ולבביים.

טרם ההושבה חולקו לנו תפריטים על נייר שהודפס הבוקר. הדוקטור ואני בוחנים את התפריט ואני מתקשר למירי ארצה לישיבת דירקטוריון שלא מן המניין באליוליני. זהו התיישבנו לשולחן קטן ונעים וצריך להחליט, יש לנו הרבה תוכניות להיום וצריך לחטוף משהו מהיר ולברוח.

התחלנו עם לחמניות מאודות, ממולאות בכתף חזיר (לא עלינו), אפשר גם עם רצועות חזיר או שריפמס. הלחמניות הללו הן בעצם פיתה קטנה מאודה, ספוגית ורכה עם מתיקות ברורה. הלחמניה מושלמת לקבל לתוכה נתח בשר שמנוני, מלווה במלפפוני קימצ'י ובצל ירוק, הרוטב נספג בדפנות הלחמניה במהירות והופך את המנה למנת ביס מדהימה. כבר עסקנו כאן במקוריות של דיוויד צ'אנג וביכולתו להציע לנו "משהו אחר", יתרה מכך כשטועמים את המנות של מומופוקו, הטעמים מתגלים ברבדים, שניה אחר שניה תוך כדי אכילה. הלחמניות המאודות, היו עבורנו משהו חדשני עם שילוב טעמים ומרקמים שחלקם התגלו לנו, רק כמה שניות לאחר שסיימנו לנגוס במנה
.


הלחמניות המאודות

 צ'אנג מצטנע וטוען שאין שום חדש במנה הזו שנכנסה לתפריט ב"זמן פציעות" והפכה למנת הדגל של מומופוקו. בכל רחבי אסיה אוכלים את הלחמניות המאודות הללו וזו בסך הכל גירסה צ'ינהטאונית לצ'ר סיו באו הסיני וניקו מאן היפני הנמכרים בחנויות הרחוב בבייג'ין וטוקיו כמו שמוכרים בניו יורק נקניקיות בלחמניה. הנוסחה פשוטה, לחם מאודה + בשר טעים = אוכל טוב. אנחנו לא קונים את זה, המנה הזו לוקחת את כל חוכמת הרחוב האסייתית שצ'אנג שאב ברחובות בייג'ין, טוקיו ובית משפחתו הקוריאנית בוירג'יניה ודוחס אותה לביס של פיתה מאודה (ומעולה) בגודל חצי כף יד.

לצד הלחמניות המאודות, הנחנו צלחת כרוב ניצנים צלויים עם קוביות תפוחים ודג בוניטו אשר גילפו מעליהם דפי בייקון דקיקים שהתנופפו באדי החום שעלו מכרוב הניצנים. האדים שעלו באפנו, העצימו את טעמה המלוח-מתוק של המנה המרעננת.
עד כאן טעמנו מנות שהעבירו לנו מסר קולינרי חד ותמציתי, עכשיו הגיע תור הראמן של מומופוקו שהוא יצירת אמן מורכבת וגדושה. המרק העשיר במרכיביו, מביא לידי ביטוי את נדבחי המטבח היפני כתשתית החובקת את המטבח של מומופוקו. הקערה מגיע עם מרק בשר שבושל משך כ-6 שעות, מטובל בטארה, הנחשב בעיניינו המערביות לרוטב הברבקיו היפני. אל המרק נלווים נודלס טריים, שתי רצועות מותן חזיר, בשר כתף חזיר קצוץ, נצרי במבוק, ירקות טריים וביצה שלוקה אחת כנהוג בחנויות הראמן בטוקיו. המרק הזה הוא מארג יוצא דופן של מסורת הקולינריה היפנית. כל מרכיב במרק דורש מיומנות וידע שלוקח שנים לרכוש. אכלנו ראמן במקומות שונים בעולם, כולל טוקיו ואוסאקה, קערת הראמן של מומופוקו היא הטובה בקערות הראמן שאכלתי.

קערת הראמן ,מירי היתה מוכנה להתחיל את כל האורחה מחדש כדי לאכול שוב את אותה הקערה.

הביקור בנודלס בר של מומופוקו היה משהו לקחת איתנו (שאינו שופינג) מניו יורק שאנחנו כל כך אוהבים. משהו על תעוזה, פשטות ומקוריות. כפי שהבטחנו, יש גם פרק שלישי בטרילוגיה, בפוסט הבא נכין מנה של דיוויד צ'אנג עם מתכון שכל אחד יוכל להכין ולטעום מהקסם... עד לנסיעה הבאה לניו יורק.

הטבחים עובדים בשקט מופתי וברצינות תהומית.

מומופוקו – על כח רצון ושיפוץ

כל היום חשבתי לעצמי אם זה גדול עלי לכתוב פוסט על מומופוקו, אולי זה אפילו מוגזם, כיוון שעבורנו באליוליני לכתוב על מומופוקו, זה כמו לתת למתכנת לכתוב פוסט על ג'אווה או לגיטריסט לכתוב על גיבסון לז-פול. על כל פנים מירי ואני אכלנו שם, כל אחד בזמנו הפנוי והחותם שנותר בחיך של שנינו הכריע. לאליוליני יהיה פוסט על מומופוקו. ללא יומרות מיותרות, על מומופוקו, אפשר לכתוב ספר עב כרס ועכשיו אני צריך לנסות לדחוס את הכל לפוסט אחד. אוף.

זה לא רק אוכל, יש כאן סיפור על עקשנות, תעוזה וכח רצון בלתי נלאה הגורם לי לתהות, האם זה מספיק כדי להצליח בחיים? או הכרחי אבל לא מספיק? הסיפור כאן מצליח להעביר בי את התחושה שזה מספיק.
הכל מתחיל, כאשר דיוויד צ'אנג, בן למהגרים קוריאניים מוירג'יניה, מחליט שהיעוד שלו בחיים הוא להיות טבח ומתחיל להזות על חנות ראמן (Ramenya) בטוקיו, אותה יקים בבוא היום.
דיוויד צ'אנג עושה את מה שהוא צריך לעשות בעיתוי לא מוצלח ונוסע ליפן, במטרה ברורה, ללמוד את מקצוע עשיית הראמן ולפתוח חנות ראמן. לצערו, אין לו שום מושג במטבח והיפנית שלו חלשה. מי שחושב שכאן הגיע גיישה יפנית, נישקה אותו והוא הפך לסמוראי ראמן יפני, טועה. צ'אנג הבין שאין לא שום סיכוי והוא חייב ללמוד לבשל בצורה מסודרת, על כן שב אחר כבוד לארה"ב והצטרף ללימודים במכון לקולינריה צרפתית בניו-יורק. בתום חצי שנה, צ'אנג הבין שהוא כבר מוכן לזה ומשם החל להתגלגל בתפקידי קולף גזרים ומנקה פטריות במסעדות היוקרתיות במנהטן. המשפחה של צ'אנג מחליטה להירתם לעזרתו ולאבא שלו בוירג'יניה יש חבר שמכיר חבר שמכיר מישהו ביפן שיש לו חנות ראמן, זה האחרון מוכן לקלוט את צ'אנג לעבודה בפרברי טוקיו.
צ'אנג עוזב את עבודתו המבטיחה בקילוף ירקות במטבח מסעדת "קראפט" בניו יורק וטס ליפן לפרבר מזעזע של טוקיו,לעבוד בחנות ראמן בה המזון מונח על עיתונים מזוהמים ואפר הסיגריות של בעל החנות מחליק מדי פעם לתוך בשר המרק. צ'אנג מזדעזע ובורח משם ברגישות (כדי לא לפגוע בכבוד משפחתו) אך בנחישות. מנגנון הקשרים המשפחתיים מופעל שוב, והפעם צ'אנג מגיע למטבח מכובד בטוקיו שם הוא מתחיל ללמוד את רזי הנודלס והמטבח היפני המסורתי. בעל הבית מציע להעביר לו את המטבח בירושה, בתנאי שימשיך להכין נודלס בשארית חייו. צ'אנג דוחה את ההצעה האדיבה וממשיך הלאה לגריל בר של מלון פארק הייאט בטוקיו ומשם הדרך הביתה לניו יורק היתה סלולה. צ'אנג החל לעבוד במסעדות מכובדות, הפעם כטבח בכיר. ממש לפני שהוא קוטף את הבכורה, בוירג'יניה פורץ סיכסוך משפחתי ואמא של צ'אנג לוקה בבריאותה. צ'אנג עוזב הכל ונוסע דרומה ליישב את העניינים ולתמוך באימו. בבית יש לו זמן רב פנוי והוא מתחיל לרקום את תוכניתו לפתוח לעצמו מקום קטן במנהטן. יש לו גם שם, "אפרסק המזל" או כשמו ביפנית, מומופוקו.

צ'אנג אוסף את שארית חסכונותיו וחוזר לניו יורק. הוא משכיר שטח קטן של מסעדת פועלים כושלת באיזור לא אטרקטיבי באיסט ווילג' בניו יורק ומנסה לגייס עובדים. אף אחד לא רוצה לעבוד איתו. החברים והקולגות אוהבים אותו, אבל חשים שיש לו חלומות לא מציאותיים עם רעיונות קולינריים לא אטרקטיביים (כמה שהם צדקו!) לבסוף באמצעות לוח דרושים אינטרנטי ידוע לשימצה, מצא צ'אנג טבח בינוני ללא נסיון מרשים בשם חואקין באקה שלימים הופך להיות שותפו ושף משותף במומופוקו. הם פתחו נודלס-בר קטן, עליו חלם צ'אנג ובישלו לפי הספר, נודלס יפנים משובחים. עבדו מבוקר עד לילה והפסידו בקצב מסחרר את כל כספם. צ'אנג וחואקין הבינו שאין לעסק שלהם עתיד ובשבוע העבודה האחרון לפני הסגירה, החליטו להטביע יגונם בארוחה טובה ואלכוהול. בתום הערב, השניים היו מבושמים היטב והחליטו שמכיוון שמדובר בשבוע אחרון לנולדס-בר שלהם, כל אחד יבשל כראות עיניו, ללא התחשבות בספר כללי הנודלס-בר היפני.
למחרת, שבו השניים למסעדה הקטנטנה שלהם, עם האנגאובר והרבה יצירתיות למנות מוזרות שהושתתו על המוצרים הטריים הזמינים בשוק האוכל באותו היום וכך עשו במשך שבוע. תוך חודש לא היה מקום פנוי במסעדה. והשאר - היסטוריה.
צ'אנג ובאקה הבינו היחודיות שלהם טמונה בשונות, היכולת להציע לסועדים "משהו אחר", טעמים וצורות שטרם נטעמו. מהר מאוד הגיעה העיתונות עם סוללות יח"צנים. דיוויד צ'אנג הפך לסלב.
מומופוקו התרחבה לשלוש מסעדות ביו השדרה הראשונה והשניה באיסט ווילג' במנהטן, בתוספת חנות גלידות ומטעמים חלביים ומאפים. ממרומי האימפריה, דיוויד צ'אנג קורץ לנו וטוען שמומופוקו זה האנטי-מסעדה, אנחנו מאמינים לו ונוגסים בעוד מנה עם טעם שלא הכרנו בעבר אך לא נוכל לשכוח במהרה.
עכשיו הבנתי, הפוסט על מומופוקו יהיה טרילוגיה: 1. על כח רצון 2. מומופוקו נודלס בר 3. מתכון

מכיוון שהמטבח של מירי נראה היום כך:

והמטבח שלי נראה היום כך:

אז גם מירי וגם אני זקוקים להרבה כח רצון והשראה... את המתכון נעלה מיד בתום השיפוץ. בינתיים אם אתם טסים לניו יורק, לפני שהפוסט על מומופוקו נודלס בר עולה לאויר, כנסו לאתר של מומופוקו שם תוכלו להזמין מקום למסעדות או לקבל אינפורמציה על הנודלס-בר, אשר בו אין צורך להזמין מקום (אך יש להתכונן להמתנה של כשעה לפחות) והמחירים סבירים ביותר. הסבר מפורט (וחשוב) בפוסט הבא.

אתם קובעים את המחיר

אליוליני הוא בלוג חובק עולם וכדי לחבק את העולם מקרוב צריך לטוס אליו וגם למצוא בו מלון טוב. בשנה האחרונה, השתדלנו להביא לצד פוסטים קולינריים, גם פוסטים על חוויות תיירותיות בהקשרן הקולינרי ומיטב המלצותינו על ביקורים באיטליה, ארה"ב, גרמניה והיד עוד נטויה. מכיוון שמשנת 74' למירי ולי יש נטייה ברורה להמריא לחו"ל מספר רב של פעמים, הגענו למסקנה שיש לנו מספר בלתי מבוטל של טיפים לנוסעים לחו"ל שיכולים להפוך חלקים טרחניים של הנסיעה לבונוס של ממש.

כפי שרמזנו בפוסט הקודם, יש לנו טיפ חשוב לנוסעים לערים גדולות בעולם, לבחירת בית מלון בעלות תועלת מירבית והינה הוא לפניכם.
עד היום, יש ברשת האינטרנט אתר אחד מרכזי המאפשר לנו, הלקוחות, לקבוע את המחיר אותו נהיה מוכנים לשלם עבור בית מלון מדרגה שאנחנו נקבע, בעיר שנרצה לבקר, באיזור שנרצה ללון. כל מה שצריך לקרות הוא שבית מלון העונה על הקריטריונים שקבענו, יסכים לקבל את הצעתנו לתאריכים שביקשנו.

איך זה עובד? רצוי לשים לב לפרטים הבאים היטב:

המצרכים:

1 מחשב

1 חיבור אינטרנט

1 כרטיס אשראי בינלאומי (רצוי בתוקף עם מסגרת אשראי פנויה)

1 כתובת למשלוח חשבונית בארה"ב/אנגליה (הכתובת ממש לא חשובה, פשוט הזינו כתובת כשלהי וזהו)

לעבודה:

לגלוש לאתר http://www.priceline.com/

באתר זה תמצאו אפשרות להזמין שרותי תירות ונסיעה, בתי מלון, השכרת רכב וטיסות. מחירי בתי המלון באתר הם מהטובים ביותר באינטרנט, כפי שניתן למצוא ב- hotels.com ובאתרים אחרים. בנושא כרטיסי טיסה Priceline מומלץ לשימוש בטיסות פנימיות בארה"ב ו/או כאשר יוצאים מארה"ב ליעדים אחרים. מחירי השכרת רכב יכולים להיות אטרקטיביים ב- Priceline הכל בהתאם לעונה ולזמינות הרכבים. כל זאת, ניתן למצוא בעוד מקומות ברשת אבל ב- Priceline יש דבר שאין באתרים אחרים. בכל עמודי האתר (כמעט) יש כפתור עליו רשום name your own price, לאמור, קבע את המחיר שמתאים לך או כמו שהדוקטור אוהבת לומר: קבעי(!) את המחיר שלך. אז לאחר חיפוש המלון המבוקש לפי עיר ותאריכי לינה...
ללחוץ על name your own price
שם תצטרכו להזין בקפדנות את הפרטים האישיים שלכם, כתובת בארה"ב (או אנגליה באתר האנגלי) אני נוהג להזין כתובת של סוכן מכירות שעבד איתי פעם בארה"ב. אין לזה כל משמעות, מלבד העובדה שהאתר היה שמח לתת שרותים לתושבי ארה"ב.
יש להזין פרטי כרטיס אשראי בתוקף עם מסגרת אשראי פנויה וקדימה לבחור דרגת מלון ואיזור מועדף בעיר היעד. לנוחות הגולשים יש מפה של העיר והאזורים המוגדרים והכל מאוד ברור, לאחר מכן יש להזין מחיר לחדר ללילה ולהזין ראשי תיבות של שם המזמין.
בחירת המחיר צריכה להעשות בקפידה ובשיקול דעת, רצוי לקחת בחשבון את הדברים הבאים:
מחיר טוב הוא מחיר הנמוך ב- 40% מהמחיר הטוב ביותר שמצאתם למלון בדרגת כוכבים ובאזור הספציפי שהוגדר.
המלונות שנענים להצעתנו תקועים עם חדרים בלתי מאוישים, על כן הזמן הטוב ביותר לבצע את ההזמנה הוא בסמוך למועד הנסיעה ולא חצי שנה לפני הנסיעה, כפי שחמותו של חבר טוב שלי, נוהגת לעשות. לי כבר יצא פעם אחת להזמין חדר במלון ב- 6 בערב לפני טיסת לילה, עבור קבלה למלון למחרת בבוקר, אבל ברוב המקרים שבוע לפני הנסיעה יהיה זמן טוב לסיים את ההזמנה וזאת כדי לחסוך עוד כמה ימים של דאגה ("מה יקרה אם לא נמצא מלון?")
במידה והמחיר שהצענו לא "תופס" מלון אז אפשר לעשות אחד מהבאים:
1. להגדיל את הצעתנו הכספית

2. להוריד את דרוג הכוכבים

3. להרחיב את האזור המבוקש לבית המלון

ותמיד תמיד לקרוא את כל מה שהאתר כותב לנו, בתשובה להצעותינו. זה עוזר, בדוק!

למי שיש אייפון, מומלץ להוריד את ה- apps החינמי של האתר הנקרא Negotiator. בתוכנה זו, נוכל לקבל מחירים אחרונים שזכו במלון בערים ובאיזורים שנבחר, לפי דירוג הכוכבים. זה מאוד עוזר בקביעת מחיר היעד שלנו.
לאחר הזנת המחיר וראשי בתיבות שלנו, האתר פונה לתהליך מו"מ מול בתי המלון. ברוב המקרים, תוך דקותיים, תופיע תשובה על המסך, במקרים מסויימים, אנו מתבקשים להמתין כרבע שעה לתשובה וזה סימן לא רע.
ברגע שיש מלון שמסכים לקבל את הצעתנו, הסכום לתשלום מיד יורד מכרטיס האשראי שלנו ואין דרך חזרה (למעט במקרים שרכשנו ביטוח מחלות וכו). את פרטי המלון והתשלום, ניתן יהיה לראות באתר ובמייל. אני משתמש ב- Priceline כבר כ- 5 שנים ומעולם לא היתה לי "נפילה" עם בית מלון לא טוב. תמיד קיבלתי בתי מלון מעולים ולעיתים אף קיבלתי חדרים משודרגים (מן הסתם, אלה החדרים הנותרים ללא תפוסה) לאתר יש גם שירות לקוחות אדיב המסייע טלפונית בכל עת.
ישנם עוד שני אתרים שעושים משהו דומה: Tablethotels.com המתמחה במלונות בוטיק בכל העולם, אשר בהם קשה למצוא מציאות אבל בהחלט ניתן להגיע דרך אתר זה לבתי מלון יוצאי דופן ברחבי העולם, האתר מומלץ ביותר. כמו-כן באתר hotwire.com ניתן להזמין בתי מלון באופן הרגיל עם שפע מבצעים, אולם בעת החיפוש, האתר יציע לגולש, בית מלון באזור מסוים ובדרגת כוכבים מסוימת במחיר נמוך משמעותית, ללא חשיפת שם המלון. במידה והגולש יבחר במלון, יצטרך לשלם בכרטיס אשראי ואז יקבל את פרטי המלון.
Priceline עובד בצורה מושלמת בערים מרכזיות בעולם, בערים קטנות ונידחות לעומת זאת, מומלץ לא לנסות אותו כדי לא להתאכזב. אם תסעו לדוגמא לפריס, רומא מילנו, ניו יורק, וגאס, ל.א., הלסינקי, לונדון ו... הבנתם – מומלץ מאוד, אבל אם ברצונכם לבקר בכנס בנושא תעשיה, חינוך או פרמזן ברג'ו אמיליה שם חייתי 3 שנים, מוטב שתתקשרו אלי לבחירת בית מלון מאשר לבזבז את זמנכם ב- Priceline.
על כל פנים, בכל הקשור לנסיעה לחו"ל, עבור הזמנת בתי מלון, Priceline הוא ההמלצה החזקה ביותר שאני יכול לתת, נסיעה טובה.

Shake Shack המבורגר אמריקאי כהילכתו

פוסט שני למסע האמריקאי. נחתנו ביום שני בערב בג'י.אפ.קי והמנהרה היתה בשיפוץ. הדרך במונית התארכה ובין מילה על הטיסה המעייפת ובליעת כדור אופטלגין, התבוננו בפתיתי שלג הצונחים במרץ ניו-יורקי לאספלט הקפוא ומפשירים כvרף עין. אט אט נגלתה לנו העיר וברור שעוד שבוע וחצי חג המולד כי הרחובות כמרקחה. הגענו לטיימס סקוואר ומשם מרחק פתית שלג על השמינית והארבעים וארבע, חיכה לנו האינטרקונטיננטל טיימס סקוואר, בו נבלה את חמשת הלילות הבאים. זה לא הוולדורף או הפלאזה אבל המלון מפואר עם חדרים מקסימים ומרווחים. מלון של 400 דולר ללילה שעלה לנו 240. מי שרוצה לדעת איך, יצטרך לעקוב בעמוד הפייס שלנו, אבל כל אחד יכול לתפוס לו חדר במלון יוקרתי במנהטן, לפי האיזור המועדף עליו, במחיר הנמוך ב-40% מהמחיר הנמוך ביותר המוצע על החדר. פרטים בהמשך.

פרקנו את המטען החורג. קיפלנו את בגדי הקיץ איתם פיזזנו בסנט תומאס ועטינו את הבגדים הטרמיים, סוודר ומעיל השלג, איתו אהבתי להסתובב בהלסינקי הקפואה וקדימה לתפוח הגדול. עשינו סיבוב קטן והקור (באנדרסטייטמנט!) עיכל לנו כל כך הרבה קלוריות. נהיינו רעבים לארוחה מהירה. זכרתי את ההמלצה של מירי, לא לפספס את "שייק שאק". ולמרבה המזל, ממש בפינת המלון שלנו, נצץ לו סניף מרהיב של שייק שאק. מסעדת המבורגרים מהירה וטעימה.

שייק שאק, פתחה את שעריה לראשונה בשנת 2004 במדיסון סקוואר פארק, שם מומלץ ביום אביבי לעשות ארוחה מהירה, כפי שעשו מירי ומודי בתמונות למעלה. המסעדה משדרת לכל הסועדים, איכות, פשטות ואפילו אקולוגיה בחומרים ממוחזרים ומתכלים. מי שיגלוש לאתר של שייק שאק http://shakeshack.com// , יוכל גם לקרוא על תוכנית איכות הסביבה של הרשת, הכוללת רכישת חשמל ממקורות ירוקים, מיחזור מרבית החומרים בהם הם עושים שימוש ואף הפניית שמני הבישול שלהם למיחזור באמצעות ייצור ביו-דיזל.

התור מסודר ויעיל ושלט על הקיר מתחייב שכל ההמבורגרים איכותיים ועשויים 100% בשר אנגוס. מירי הזהירה אותי שהתור ארוך "אבל שווה". המיצים שלנו מתחילים לעבוד.
תוך 5 דקות, הגענו אל הקופה והזמנו שני המבורגרים, צ'יפס, דיאט קולה ותה קר. שילמנו 18 דולר וקיבלנו בתמורה קבלה וידית רוטטת שתודיע לנו מתי המנה שלנו מוכנה. רצנו לחפש מקום בין דלפקי ישיבה ושולחנות עץ. כל המסעדה מעוצבת בעץ מודרני, פשוט ומסוגנן. כעבור 5 דקות נוספות, הידית רטטה. רצתי לאסוף את המנות שלנו שהוגשו על מגש נירוסטה קטן. ההמבורגרים נראים קטנים אך שבענו מאוד.

התה הירוק היה לא ממותק ונתן ניגוד מושלם לטעם הלחמניות הפריכות והמתקתקות שעטפו את ההמבורגר העסיסי, בלשון המעטה, שהונח בתוך שקית נייר קטנה, לצד צ'יפסים שחתוכים ממש כמו בבורגר-ראנץ' אצלנו בארץ. אני לא רוצה להישמע פרובינציאלי, אבל הצ'יפס בשייק שאק היה הרבה יותר טעים.

המנות נגמרו במהרה והחוויה היתה יוצא דופן. החוויה הטעימה מושכת אליה מאות סועדים ביום, ביניהם אנשי עסקים מעונבים ותלמידי תיכון חייכנים. במנהטן יש ארבע מסעדות שייק שאק ואנחנו סעדנו בשדרה השמינית על רחוב 44. שייק שאק בניו יורק, הוכחה שמסעדת פאסט פוד יכולה להיות איכותית וטעימה להפליא.

שייק שק Shake Shack המבורגר אמריקאי, כתובת: על השדרה ה-8 ופינת רח' 44 ניו יורק החל משעה 11 בבוקר ועד חצות.
כתב וצילם: יוחי מנדיל