מומופוקו - נודלס בר

היום האחרון בניו יורק הגיע. ממריאים ב- 22:50 ויש יום שלם להשלמות. שופינג שלא הספקנו, שופינג שחבל לפספס ושופינג מזדמן, הכל הולך. בסביבות אחת בצהריים אני מכוון את התנועה לאיסט וילג'. אנחנו כבר חמישה ימים בניו יורק וטרם טעמנו ממטבחו של דיוויד צ'אנג. לא הצלחתי להשיג מקום למומופוקו-קו או למומופוקו סזאם, מכיוון שניתן להזמין רק באינטרנט מקום לשבועיים העוקבים. למרבה השימחה למומופוקו נודלס-בר, לא ניתן להזמין מקום מראש בכלל,

פשוט צריך סבלנות להמתין 40 דקות לשולחן או בר והנה זה מתחיל. בחוץ קר מאוד, אבל בפנים חם ותזזיתי.

המקום מעוצב בפשטות ויעילות. המטבח פתוח וכשליש מבאי המסעדה סועדים על הבר של המטבח, שליש נוסף סועד על בר צידי והשאר במעט שולחנות חמד מעץ. למעט המארחת שצריכה להתמודד עם פרצופים חמוצים כל המשמרת, כל עובדי המסעדה חייכנים ולבביים.

טרם ההושבה חולקו לנו תפריטים על נייר שהודפס הבוקר. הדוקטור ואני בוחנים את התפריט ואני מתקשר למירי ארצה לישיבת דירקטוריון שלא מן המניין באליוליני. זהו התיישבנו לשולחן קטן ונעים וצריך להחליט, יש לנו הרבה תוכניות להיום וצריך לחטוף משהו מהיר ולברוח.

התחלנו עם לחמניות מאודות, ממולאות בכתף חזיר (לא עלינו), אפשר גם עם רצועות חזיר או שריפמס. הלחמניות הללו הן בעצם פיתה קטנה מאודה, ספוגית ורכה עם מתיקות ברורה. הלחמניה מושלמת לקבל לתוכה נתח בשר שמנוני, מלווה במלפפוני קימצ'י ובצל ירוק, הרוטב נספג בדפנות הלחמניה במהירות והופך את המנה למנת ביס מדהימה. כבר עסקנו כאן במקוריות של דיוויד צ'אנג וביכולתו להציע לנו "משהו אחר", יתרה מכך כשטועמים את המנות של מומופוקו, הטעמים מתגלים ברבדים, שניה אחר שניה תוך כדי אכילה. הלחמניות המאודות, היו עבורנו משהו חדשני עם שילוב טעמים ומרקמים שחלקם התגלו לנו, רק כמה שניות לאחר שסיימנו לנגוס במנה
.


הלחמניות המאודות

 צ'אנג מצטנע וטוען שאין שום חדש במנה הזו שנכנסה לתפריט ב"זמן פציעות" והפכה למנת הדגל של מומופוקו. בכל רחבי אסיה אוכלים את הלחמניות המאודות הללו וזו בסך הכל גירסה צ'ינהטאונית לצ'ר סיו באו הסיני וניקו מאן היפני הנמכרים בחנויות הרחוב בבייג'ין וטוקיו כמו שמוכרים בניו יורק נקניקיות בלחמניה. הנוסחה פשוטה, לחם מאודה + בשר טעים = אוכל טוב. אנחנו לא קונים את זה, המנה הזו לוקחת את כל חוכמת הרחוב האסייתית שצ'אנג שאב ברחובות בייג'ין, טוקיו ובית משפחתו הקוריאנית בוירג'יניה ודוחס אותה לביס של פיתה מאודה (ומעולה) בגודל חצי כף יד.

לצד הלחמניות המאודות, הנחנו צלחת כרוב ניצנים צלויים עם קוביות תפוחים ודג בוניטו אשר גילפו מעליהם דפי בייקון דקיקים שהתנופפו באדי החום שעלו מכרוב הניצנים. האדים שעלו באפנו, העצימו את טעמה המלוח-מתוק של המנה המרעננת.
עד כאן טעמנו מנות שהעבירו לנו מסר קולינרי חד ותמציתי, עכשיו הגיע תור הראמן של מומופוקו שהוא יצירת אמן מורכבת וגדושה. המרק העשיר במרכיביו, מביא לידי ביטוי את נדבחי המטבח היפני כתשתית החובקת את המטבח של מומופוקו. הקערה מגיע עם מרק בשר שבושל משך כ-6 שעות, מטובל בטארה, הנחשב בעיניינו המערביות לרוטב הברבקיו היפני. אל המרק נלווים נודלס טריים, שתי רצועות מותן חזיר, בשר כתף חזיר קצוץ, נצרי במבוק, ירקות טריים וביצה שלוקה אחת כנהוג בחנויות הראמן בטוקיו. המרק הזה הוא מארג יוצא דופן של מסורת הקולינריה היפנית. כל מרכיב במרק דורש מיומנות וידע שלוקח שנים לרכוש. אכלנו ראמן במקומות שונים בעולם, כולל טוקיו ואוסאקה, קערת הראמן של מומופוקו היא הטובה בקערות הראמן שאכלתי.

קערת הראמן ,מירי היתה מוכנה להתחיל את כל האורחה מחדש כדי לאכול שוב את אותה הקערה.

הביקור בנודלס בר של מומופוקו היה משהו לקחת איתנו (שאינו שופינג) מניו יורק שאנחנו כל כך אוהבים. משהו על תעוזה, פשטות ומקוריות. כפי שהבטחנו, יש גם פרק שלישי בטרילוגיה, בפוסט הבא נכין מנה של דיוויד צ'אנג עם מתכון שכל אחד יוכל להכין ולטעום מהקסם... עד לנסיעה הבאה לניו יורק.

הטבחים עובדים בשקט מופתי וברצינות תהומית.

מומופוקו – על כח רצון ושיפוץ

כל היום חשבתי לעצמי אם זה גדול עלי לכתוב פוסט על מומופוקו, אולי זה אפילו מוגזם, כיוון שעבורנו באליוליני לכתוב על מומופוקו, זה כמו לתת למתכנת לכתוב פוסט על ג'אווה או לגיטריסט לכתוב על גיבסון לז-פול. על כל פנים מירי ואני אכלנו שם, כל אחד בזמנו הפנוי והחותם שנותר בחיך של שנינו הכריע. לאליוליני יהיה פוסט על מומופוקו. ללא יומרות מיותרות, על מומופוקו, אפשר לכתוב ספר עב כרס ועכשיו אני צריך לנסות לדחוס את הכל לפוסט אחד. אוף.

זה לא רק אוכל, יש כאן סיפור על עקשנות, תעוזה וכח רצון בלתי נלאה הגורם לי לתהות, האם זה מספיק כדי להצליח בחיים? או הכרחי אבל לא מספיק? הסיפור כאן מצליח להעביר בי את התחושה שזה מספיק.
הכל מתחיל, כאשר דיוויד צ'אנג, בן למהגרים קוריאניים מוירג'יניה, מחליט שהיעוד שלו בחיים הוא להיות טבח ומתחיל להזות על חנות ראמן (Ramenya) בטוקיו, אותה יקים בבוא היום.
דיוויד צ'אנג עושה את מה שהוא צריך לעשות בעיתוי לא מוצלח ונוסע ליפן, במטרה ברורה, ללמוד את מקצוע עשיית הראמן ולפתוח חנות ראמן. לצערו, אין לו שום מושג במטבח והיפנית שלו חלשה. מי שחושב שכאן הגיע גיישה יפנית, נישקה אותו והוא הפך לסמוראי ראמן יפני, טועה. צ'אנג הבין שאין לא שום סיכוי והוא חייב ללמוד לבשל בצורה מסודרת, על כן שב אחר כבוד לארה"ב והצטרף ללימודים במכון לקולינריה צרפתית בניו-יורק. בתום חצי שנה, צ'אנג הבין שהוא כבר מוכן לזה ומשם החל להתגלגל בתפקידי קולף גזרים ומנקה פטריות במסעדות היוקרתיות במנהטן. המשפחה של צ'אנג מחליטה להירתם לעזרתו ולאבא שלו בוירג'יניה יש חבר שמכיר חבר שמכיר מישהו ביפן שיש לו חנות ראמן, זה האחרון מוכן לקלוט את צ'אנג לעבודה בפרברי טוקיו.
צ'אנג עוזב את עבודתו המבטיחה בקילוף ירקות במטבח מסעדת "קראפט" בניו יורק וטס ליפן לפרבר מזעזע של טוקיו,לעבוד בחנות ראמן בה המזון מונח על עיתונים מזוהמים ואפר הסיגריות של בעל החנות מחליק מדי פעם לתוך בשר המרק. צ'אנג מזדעזע ובורח משם ברגישות (כדי לא לפגוע בכבוד משפחתו) אך בנחישות. מנגנון הקשרים המשפחתיים מופעל שוב, והפעם צ'אנג מגיע למטבח מכובד בטוקיו שם הוא מתחיל ללמוד את רזי הנודלס והמטבח היפני המסורתי. בעל הבית מציע להעביר לו את המטבח בירושה, בתנאי שימשיך להכין נודלס בשארית חייו. צ'אנג דוחה את ההצעה האדיבה וממשיך הלאה לגריל בר של מלון פארק הייאט בטוקיו ומשם הדרך הביתה לניו יורק היתה סלולה. צ'אנג החל לעבוד במסעדות מכובדות, הפעם כטבח בכיר. ממש לפני שהוא קוטף את הבכורה, בוירג'יניה פורץ סיכסוך משפחתי ואמא של צ'אנג לוקה בבריאותה. צ'אנג עוזב הכל ונוסע דרומה ליישב את העניינים ולתמוך באימו. בבית יש לו זמן רב פנוי והוא מתחיל לרקום את תוכניתו לפתוח לעצמו מקום קטן במנהטן. יש לו גם שם, "אפרסק המזל" או כשמו ביפנית, מומופוקו.

צ'אנג אוסף את שארית חסכונותיו וחוזר לניו יורק. הוא משכיר שטח קטן של מסעדת פועלים כושלת באיזור לא אטרקטיבי באיסט ווילג' בניו יורק ומנסה לגייס עובדים. אף אחד לא רוצה לעבוד איתו. החברים והקולגות אוהבים אותו, אבל חשים שיש לו חלומות לא מציאותיים עם רעיונות קולינריים לא אטרקטיביים (כמה שהם צדקו!) לבסוף באמצעות לוח דרושים אינטרנטי ידוע לשימצה, מצא צ'אנג טבח בינוני ללא נסיון מרשים בשם חואקין באקה שלימים הופך להיות שותפו ושף משותף במומופוקו. הם פתחו נודלס-בר קטן, עליו חלם צ'אנג ובישלו לפי הספר, נודלס יפנים משובחים. עבדו מבוקר עד לילה והפסידו בקצב מסחרר את כל כספם. צ'אנג וחואקין הבינו שאין לעסק שלהם עתיד ובשבוע העבודה האחרון לפני הסגירה, החליטו להטביע יגונם בארוחה טובה ואלכוהול. בתום הערב, השניים היו מבושמים היטב והחליטו שמכיוון שמדובר בשבוע אחרון לנולדס-בר שלהם, כל אחד יבשל כראות עיניו, ללא התחשבות בספר כללי הנודלס-בר היפני.
למחרת, שבו השניים למסעדה הקטנטנה שלהם, עם האנגאובר והרבה יצירתיות למנות מוזרות שהושתתו על המוצרים הטריים הזמינים בשוק האוכל באותו היום וכך עשו במשך שבוע. תוך חודש לא היה מקום פנוי במסעדה. והשאר - היסטוריה.
צ'אנג ובאקה הבינו היחודיות שלהם טמונה בשונות, היכולת להציע לסועדים "משהו אחר", טעמים וצורות שטרם נטעמו. מהר מאוד הגיעה העיתונות עם סוללות יח"צנים. דיוויד צ'אנג הפך לסלב.
מומופוקו התרחבה לשלוש מסעדות ביו השדרה הראשונה והשניה באיסט ווילג' במנהטן, בתוספת חנות גלידות ומטעמים חלביים ומאפים. ממרומי האימפריה, דיוויד צ'אנג קורץ לנו וטוען שמומופוקו זה האנטי-מסעדה, אנחנו מאמינים לו ונוגסים בעוד מנה עם טעם שלא הכרנו בעבר אך לא נוכל לשכוח במהרה.
עכשיו הבנתי, הפוסט על מומופוקו יהיה טרילוגיה: 1. על כח רצון 2. מומופוקו נודלס בר 3. מתכון

מכיוון שהמטבח של מירי נראה היום כך:

והמטבח שלי נראה היום כך:

אז גם מירי וגם אני זקוקים להרבה כח רצון והשראה... את המתכון נעלה מיד בתום השיפוץ. בינתיים אם אתם טסים לניו יורק, לפני שהפוסט על מומופוקו נודלס בר עולה לאויר, כנסו לאתר של מומופוקו שם תוכלו להזמין מקום למסעדות או לקבל אינפורמציה על הנודלס-בר, אשר בו אין צורך להזמין מקום (אך יש להתכונן להמתנה של כשעה לפחות) והמחירים סבירים ביותר. הסבר מפורט (וחשוב) בפוסט הבא.

מוסר ים ושרימפס של גיא סלוק

החלטנו לעלות לירושלים לבקר חבר יקר – גיא סלוק. גיא, חוץ מזה שיש לו את העיניים הכי כחולות שראיתי בחיים, הוא שף, ומאחר והוא עובד סביב השעון 7 ימים בשבוע והמסעדה שלו שוכנת בבנין קסום החלטנו לפנות את אחר הצהרים ולצאת לבקר את גיא במגרש שלו.

המסעדה עליה הוא מנצח היא "מונא" השוכנת בבנין קסום שבעבר היה משכנו של בית הספר המיתולוגי "בצלאל" שכיום נותרה בו רק מגמת הארכיטקטורה. בעוד אנחנו הולכים אל עבר המסעדה חולפים על פנינו סטודנטים הנושאים תיקי עבודות ושירטוט. המקום מזכיר ליוחי מסעדה בשם Café Arti E Mesrieri הנמצאת ברג'יו אמיליה שבאיטליה והביקור ב"מונא" תמיד מעלה בו זכרונות וטעמים טובים מתקופתו שם.

גיא, הוא הצעיר מבין ארבעה אחים. כילד קטן, אמו הייתה מושיבה אותו על השיש במטבח ועוסקת בבישוליה האותנטיים הנפלאים ולגיא הקטן היה אסור לגעת בכלום – רק לטעום כשהיא נתנה את האות לכך. כאשר גדל ואמא ואבא היו יוצאים לבילוי, גיא היה מתגנב למטבח מכין לעצמו פיצה בגודל של פיצה משפחתית, אוכל את כולה, מצחצח את המטבח ומחזיר את התבנית בדיוק לאותו מקום בו הונחה קודם, שמא אמא תגלה שהוא הסתובב לה במטבח. למורת רוחה של אמא, גיא עמד על דעתו והכריז כי הוא רוצה להפוך את הבישול למקצועו.
הוא החל את דרכו הקולינרית במסעדת קווליר ואח"כ נסע לאמסטרדם ושם עבד באחת המסעדות המובילות "טוסקניני".
כאשר חזר לארץ חברו עזר אבאיו ביקש ממנו לבוא לעזור לו קצת בבר שלו, הלוא הוא מונא, שהיה כבר אז מוסד ידוע בקרב הירושלמים.
אחרי שנתיים גיא החליט לקחת את המקום לכיוון אחר וביקש מעזר להצטרף אליו להרפתקה.
מאז ועד היום חלפו כבר כ-8 שנים בהן גיא הוא השף המוביל של המסעדה המגישה אוכל בעל גוון איטלקי צרפתי עם נגיעות ים תיכוניות .

הערב כבר ירד עלינו ואנחנו עדיין יושבים ומפטפטים על קפה במסעדה, אבל הסרוויס שעומד בפתח לא מניח לגיא ולכן אנחנו עוברים לפטפט במטבח בזמן שגיא מכין את ציר הדגים המופלא שלו המלא בניחוחות ים תיכוניים, עלי תבלין, עלה דפנה שנקטף זה עתה מהחצר ופפריקה שתצבע את הציר בצבע אדום עמוק, כי איך אפשר ללא המגע מבית אמא. בהמשך הוא ישתמש בציר להגשת אחת ממנות הדגל של המסעדה, מוסר ים ושרימפס ברוטב ציר דגים וחמאת לימון.

מכוון שגיא הוא חבר אז גם אתם זוכים והנה המתכון לפניכם:

מוסר ים ושרימפס ברוטב ציר דגים וחמאת לימון

מרכיבים:

180 גר' פילה מוסר ים
ציר דגים
חמאת לימון
ארבעה שרימפס
פירה תפוחי אדמה כתוספת
3 אספרגוסים חלוטים להגשה.
אופן ההכנה: במחבת טפלון צורבים את הדג בחמאה ומעבירים להשלמה בתנור בחום של 150 מעלות עד שכל שאר מרכיבי המנה מוכנים.

במחבת נפרדת מצמצמים ציר דגים, מוסיפים את השרימפס אל המחבת עד שצבעם הופך לאדום כשתי דקות. מסירים מהאש ומוסיפים כף חמאה תוך כדי ערבוב עד שהיא נמסה .

בכלי נפרד מחממים את החמאת לימון.
במרכז צלחת מניחים 3 אספרגוסים חלוטים, מעליהם מניחים את פילה הדג משני צידי הדג מקשטים בפירה, מעל הכל מניחים את השרימפס .

מצדו האחד של הדג יוצקים את ציר הדגים, מהצד השני יוצקים את חמאת הלימון.
מונא של גיא סלוק רח' שמואל הנגיד 12 בית האמנים טל' 02-6222283

Shake Shack המבורגר אמריקאי כהילכתו

פוסט שני למסע האמריקאי. נחתנו ביום שני בערב בג'י.אפ.קי והמנהרה היתה בשיפוץ. הדרך במונית התארכה ובין מילה על הטיסה המעייפת ובליעת כדור אופטלגין, התבוננו בפתיתי שלג הצונחים במרץ ניו-יורקי לאספלט הקפוא ומפשירים כvרף עין. אט אט נגלתה לנו העיר וברור שעוד שבוע וחצי חג המולד כי הרחובות כמרקחה. הגענו לטיימס סקוואר ומשם מרחק פתית שלג על השמינית והארבעים וארבע, חיכה לנו האינטרקונטיננטל טיימס סקוואר, בו נבלה את חמשת הלילות הבאים. זה לא הוולדורף או הפלאזה אבל המלון מפואר עם חדרים מקסימים ומרווחים. מלון של 400 דולר ללילה שעלה לנו 240. מי שרוצה לדעת איך, יצטרך לעקוב בעמוד הפייס שלנו, אבל כל אחד יכול לתפוס לו חדר במלון יוקרתי במנהטן, לפי האיזור המועדף עליו, במחיר הנמוך ב-40% מהמחיר הנמוך ביותר המוצע על החדר. פרטים בהמשך.

פרקנו את המטען החורג. קיפלנו את בגדי הקיץ איתם פיזזנו בסנט תומאס ועטינו את הבגדים הטרמיים, סוודר ומעיל השלג, איתו אהבתי להסתובב בהלסינקי הקפואה וקדימה לתפוח הגדול. עשינו סיבוב קטן והקור (באנדרסטייטמנט!) עיכל לנו כל כך הרבה קלוריות. נהיינו רעבים לארוחה מהירה. זכרתי את ההמלצה של מירי, לא לפספס את "שייק שאק". ולמרבה המזל, ממש בפינת המלון שלנו, נצץ לו סניף מרהיב של שייק שאק. מסעדת המבורגרים מהירה וטעימה.

שייק שאק, פתחה את שעריה לראשונה בשנת 2004 במדיסון סקוואר פארק, שם מומלץ ביום אביבי לעשות ארוחה מהירה, כפי שעשו מירי ומודי בתמונות למעלה. המסעדה משדרת לכל הסועדים, איכות, פשטות ואפילו אקולוגיה בחומרים ממוחזרים ומתכלים. מי שיגלוש לאתר של שייק שאק http://shakeshack.com// , יוכל גם לקרוא על תוכנית איכות הסביבה של הרשת, הכוללת רכישת חשמל ממקורות ירוקים, מיחזור מרבית החומרים בהם הם עושים שימוש ואף הפניית שמני הבישול שלהם למיחזור באמצעות ייצור ביו-דיזל.

התור מסודר ויעיל ושלט על הקיר מתחייב שכל ההמבורגרים איכותיים ועשויים 100% בשר אנגוס. מירי הזהירה אותי שהתור ארוך "אבל שווה". המיצים שלנו מתחילים לעבוד.
תוך 5 דקות, הגענו אל הקופה והזמנו שני המבורגרים, צ'יפס, דיאט קולה ותה קר. שילמנו 18 דולר וקיבלנו בתמורה קבלה וידית רוטטת שתודיע לנו מתי המנה שלנו מוכנה. רצנו לחפש מקום בין דלפקי ישיבה ושולחנות עץ. כל המסעדה מעוצבת בעץ מודרני, פשוט ומסוגנן. כעבור 5 דקות נוספות, הידית רטטה. רצתי לאסוף את המנות שלנו שהוגשו על מגש נירוסטה קטן. ההמבורגרים נראים קטנים אך שבענו מאוד.

התה הירוק היה לא ממותק ונתן ניגוד מושלם לטעם הלחמניות הפריכות והמתקתקות שעטפו את ההמבורגר העסיסי, בלשון המעטה, שהונח בתוך שקית נייר קטנה, לצד צ'יפסים שחתוכים ממש כמו בבורגר-ראנץ' אצלנו בארץ. אני לא רוצה להישמע פרובינציאלי, אבל הצ'יפס בשייק שאק היה הרבה יותר טעים.

המנות נגמרו במהרה והחוויה היתה יוצא דופן. החוויה הטעימה מושכת אליה מאות סועדים ביום, ביניהם אנשי עסקים מעונבים ותלמידי תיכון חייכנים. במנהטן יש ארבע מסעדות שייק שאק ואנחנו סעדנו בשדרה השמינית על רחוב 44. שייק שאק בניו יורק, הוכחה שמסעדת פאסט פוד יכולה להיות איכותית וטעימה להפליא.

שייק שק Shake Shack המבורגר אמריקאי, כתובת: על השדרה ה-8 ופינת רח' 44 ניו יורק החל משעה 11 בבוקר ועד חצות.
כתב וצילם: יוחי מנדיל

מורימוטו MORIMOTO

ניו יורק, ניו יורק סיטי או מנהטן (מה זה משנה), טבור העולם, מחכה לנו מדי שנה לביקור חטוף שמותיר בנו טעם של עוד בכל פעם מחדש.

השנה היו לנו חמישה ימים בסנט תומאס, אי בתולה אמריקאי שעליו יסופר בפוסט נפרד, כהכנה לחמישה ימים נוספים במנהטן. סיפורי מנהטן נוספים על אלה שכבר הבאנו לאליוליני בתחילת השנה, מגיעים לכבוד סוף שנת 2010, במספר מנות. למנה ראשונה, קבלו את מורימוטו, האיירון שף האמריקאי. אחד הגדולים בקולינריה המודרנית עם הרבה מסורת יפנית.
מורימוטו מאסארו נולד בהירושימה, יפן ושם גם למד את רזי הבישול היפני. בשנת 1985, בגיל 30, עבר לארה"ב והחל לטפס את דרכו בקולינריה המערבית. לאחר שהגיע למקום השלישי בתחרות הטלויזיה איירון שף היפנית עבד כשף ראשי תחת המאסטר נובויוקי מטסואיסה הידוע בשמו "נובו", זכה מורימוטו בתחרות הטלויזיה איירון שף האמריקאית במקום הראשון ומשם נסללה דרכו כשף עולמי מוביל במטבח האסיאתי המקורי.
מסעדת מורימוטו, ממוקמת בשדרה העשירית בין הרחובות 15 ל-16 ממש מאחורי הצ'לסי מרקט (שם ניתן גם למצוא את חנות המוצרים שלו). למסעדה אתר אינטרנט מרהיב ומקיף עם כל המידע הרלוונטי למי שרעב לאוכל יפני מהליגה הראשונה http://www.morimotonyc.com/.
לבישול של מורימוטו, שני אלמנטים מרכזיים שהופכים אותו למי שהוא. האחד, משלוח של דגים ופירות ים הישר מטוקיו המגיע אליו ארבע פעמים בשבוע ומסיר כל רבב מאיכות חומרי הגלם שלו. השני, היצירתיות הבלתי נלאית השזורה במסורת היפנית הניגלית לסועדים ביופין של המנות ובטעמים המופלאים העולים מכלי ההגשה.

זו הפעם הרביעית שאני פוקד את מסעדת מורימוטו במנהטן ובכל פעם אני מתרגש מחדש. הזמנו טלפונית (חובה) ארוחת ערב לארבעה, אני, הדוקטור ולשם גיוון עוד שני דוקטורים שכבר חוו את טעם החיים באפר-איסט סייד ועדיין נותרו פעורי פה מהחוויה. משם הכל זרם לטובת הפוסט הזה.
הכניסה למסעדה מכוסה בוילון אדום כבד כראוי למסעדה יפנית והחלל הפנימי מעומעם אור, מעוצב במינימליסטיות ונקיון יפני, הנשבר בקיר בקבוקי זכוכית צלולה החוצה את המסעדה ומגיע לדלפק המטבח הפתוח. יש גם קומה תחתונה שקטה יותר עם בר מקסים, עליו אפשר לשבת בהמתנה לשולחן או סתם לביקור חטוף של סושי ואלכוהול. בעודי מתישב, שולח מבט חטוף לעבר המטבח הפתוח, מצאתי את מורימוטו עומד מאחורי הטבחים ומחלק בשקט הנחיות בישול. מדי פעם שולח ידיו ומבצע פעולת בישול מינימאלית ושב למקומו ומתבונן בצוות שלו במה שנראה כמבט גאה ובוחן כאחד.

פתחנו את הארוחה עם מרק הראמן המפורסם של מורימוטו שהוא מרק עוף עם נודלס. המרק מדהים בפשטות שלו ונפלא בטעמים הקטנים שעלו תוך כדי חימום הצנרת מהכפור הניו יורקי של דצמבר, בקערת מרק.

אחריהן הגיעו לשולחן מספר מנות שהזמן עצר בהן מלכת, כדלהלן(!):

סלט סשימי, פרוסות טונה על גבי חסה ובצל עם קרוטונים ורוטב קיסר. הלב דפק והפה לעס. התמונה מדברת בעד עצמה.
פיצה טונה, בצק דק וקריספי, עליו מסודרות רצועות טונה עם זיתים, איולי אנשובי וחלפיניו. אחת מהמנות המפורסות של מורימוטו המועתקת במסעדות ברחבי כל העולם בכלל ומסעדות פיוז'ן יאפיות בארצינו בפרט.

טרטר טונה טורו, מנה שהיא מלאכת מחשבת של הגשה, טעמים וחווית אכילה, כפי שקל לראות בתמונה. הטונה כתושה מסודרת על מגש עץ קטן הנעוץ בקערת קרח עליה מונחים רטבים ושמן דבש לטבילה של כפיות הטונה. חוויה בלתי נשכחת.

קריספי רוק שרימפס טמפורה, עוד מנת דגל של מורימוטו אשר עשו לה בעולם את מה שעשו לפיצה טונה (העתיקו! מי שרוצה לדעת איפה אפשר לטעום בארץ קריספי רוק שרימפס ופיצה טונה בלי לרכוש כרטיס טיסה לניו יורק – התשובות בעמוד הפייסבוק שלנו Agliolini) שרימפס טמפורה מזוגג בטעמים עם רוטב וואסבי איולי. מנת חובה בכל ביקור שלנו במורימוטו. כל מילה נוספת מיותרת.

מיקס סלט ירוק, עלי בייבי חסה ברוטב לימוני (תחמיץ קבוסו) עם פרוסות דג בוניטו. מושלם

קינחנו בקינוחים אמריקאיים: פאי תפוחים, סופלה ועוגת גבינה שהוגשו בסגנון יפני יחד עם תה צמחים ואספרסו שלא התאפקתי והזמנתי (הגנטיקה האיטלקית?)

נפרדו משף מורימוטו בתמונה למזכרת ו"דומו אריגטו" גדול.

"מורימוטו" בשדרה העשירית מס. 88 טלפון להזמנות (כאמור חובה להזמין מראש)  989-8883 (212) שבמנהטן ניו-יורק, חוויה קולינרית מרגשת אך לא האחרונה למסע זה. מילה שלי, יש למה לחכות.
כתב וצילם: יוחי מנדיל

פירנצה היפה בערי איטליה

פירנצה, הלב הפועם של טוסקנה. פירנצה השוכנת על נהר הארנו, אחת הערים היותר יפות באיטליה. ביקרתי בה עשרות פעמים, למעשה בכל פעם שאני באיטליה אני משתדלת לא לפספס את הזדמנות להגיע לפירנצה. חנויות הבגדים והנעלים הן מהיפות באיטליה, ולמרות שאני כבר שומעת את אלה הזועקים רומא או מילנו, אבל אני דווקא בעד האלגנטיות השקטה והאמיתי של פירנצה בעניין הבגדים.

האוכל הטוסקני הוא מהטובים באיטליה ואני אקח אתכם לאכול אצל סרג'יו גודזי והכתובת היא : Trattoria Da Sergio, Piazza San Lorenzo 8, FIRENZE . המסעדה שלו יושבת בשוק העורות הנקרא שוק סן לורנצו, הסחורה העיקרית בו היא, איך לא, תיקים ומעילי עור. פעם היו המוכרים מדברים איטלקית טוסקנית, אך היום רובם מדברים איטלקית במבטא רוסי כבד.

אנחנו צועדים לכיוון הגשר המפורסם "פונטה ווקיו". לפני הגשר יש שוק נוסף בו מוכרים כובעי קש ענקיים, המון מניפות וצעיפים ובמרכז השוק יש פסל של חזירון שלפי האמונה העתיקה חייבים ללטף לו את האף לסגולה לשוב לעיר לפירנצה .

פונטה ווקיו הוא הגשר היחיד שהגרמנים לא הפציצו במהלך מלחמת העולם השניה, הוא מאד עתיק ומלא חנויות תכשיטים ועתיקות אלגנטיות מאין כמוהן. מהמפורסמות היא חנות תכשיטים המוכרת אך ורק תכשיטים מקורל אדום או ורוד. אני רק צילמתי את חלון הראווה והבטחתי לעצמי שליום הולדת עגול אבקש מתנה ענק מקורלים ורודים.

אני מציעה גם לערוך טיול בגני הבובולי, הם הגנים המלכותיים, בפלאצו פיטי ובפלאצו ווקיו. שם כדאי מאד להזמין את סיור המעברים הסודיים, הוא פשוט מרתק ואף טוב מכך – הוא בחינם. כמובן שאין לשכוח את הפסל של דוד ואת הציורים של בוטיצ'לי הנמצאים במוזיאון האופיצי.

בל נשכח את המעדניות הפזורות ברחבי העיר

 אמרתי לכם כבר שיש בעיר הזאת הכל אופנה, אוכל, נוף ותרבות.

ולקינוח עוד קצת תיקי עור