טיול גליל תחתון - פרק ב'

אחרי היין והכנאפה אל תוך הלילה בשיחות ברומו של קולב, הבוקר החל לאט לאט. בזה אחר זה הקצנו משנתינו וכל אחד ואחת מארבע עשר חברי המשלחת הבינלאומית שלנו, עשה את דרכו לחדר האוכל הביתי של אכסניית פאוזי עזר. הארוחה כללה מגוון פירות וירקות, זיתי נצרת טעימים, גבינות, דגנים, שתיה קלה, שתיה חמה והכל על מפות משבצות קלאסיות המונחות על שולחנות עץ.

לחדר האוכל דלת אחורית הפונה הישר אל סמטאות העיר העתיקה והשקט שליווה את ארוחת הבוקר שלנו, היה מרגיע ונעים. זהו צריך לארוז ולצאת לדרך.

המזוודות בכלי הרכב ואנחנו כבר בצעדים מדודים בינות סמטאות השוק. אנחנו אוהבים את השוק הערבי וכבר מתורגלים היטב בבחירת כאפיות צבעוניות, כובעים, צעצועים לבנות, תבלינים מדהימים ושאר אוצרות. השוק של נצרת לא גדול אבל נעים לטיול. חנות התבלינים מרשימה בניחוח ויש בה הכל מכל וכל. עלי הגפן פרוסים על מחצלת העלו בי מחשבות זדוניות על ממולאים מוחמצים, הקצב האמיץ תלה את נתחי הבשר ממש במעבר באי השוק.

החום הכבד וצום הרמאדן זימנו לנו שוק שקט ורגוע עם קבוצת רוכלים הסובלים בשקט בחום הקופח. יצאנו מהשוק הלוהט עם חיוך על הפנים ושקיות בידיים מן המיטב שהדוקטור והמאסטרנטיות שלה (בנותי בנות השש) מיצו בחווית השופינג אין דה-מרקט.



אלו לא גבינות כפי שניתן לחשוב אלא מרציפן!



כעבור 50 דקות עם שתי טעויות בדרך, אחת שלי, אחת של הג'י.פי.אס. הגענו לכפר תבור שם מרכז המבקרים של יקב תבור היה סגור ואנחנו שבעי יקבים ומרכזי מבקרים, שמחנו לדלג על מסע השיווק האגרסיבי המוצע במרכזי מבקרים ביקבי ישראל. צמוד ליקב, נמצא מוזיאון המרציפן שהבטיח חוויה לילדים (הרי בשביל זה באנו, לא?) המוזיאון הוא בעצם חנות מרציפן ומוצרי שקדים, בגודל של מכולת גדולה הנמצאת בין מסדרון רחב המוביל לבית המלאכה של המרציפן. לבית חדר אחורי שבו ניתן להושיב כ-50 ילדים לעבודת יצירה בעיצוב מרציפן ושוקולד. המסדרון הרחב המוביל לבית המלאכה של המרציפן, הוא בעצם מוזיאון המרציפן ובתוך תאי זכוכית לאורך המסדרון, מונחות יצירות מרציפן מרשימות. הביקור כלל גם צפיה בסרט באורך 9 דקות על תולדות המרציפן והמוזיאון. החוויה חמודה והילדים נהנו, בעיקר ממאמצי העיצוב שהשקענו בעבודות היצירה בבצק מרציפן – חוויה דביקה ביותר!

אנחנו עייפים וצריך לאגור כוחות לערב, דיון קצר הביא החלטה: נוסעים לזיכרון. בדרך הדוקטור גולשת באייפד וקוראת שבזכרון יעקב, רוב המסעדות, אינן שומרות על קונסיסטנטיות באיכות המנות המוגשות. כל הביקורות, המליצו להגיע למסעדה בשם "נשיקה" שם הזהירו מפני השירות אך כתבו כי האוכל מעולה. זיכרון יפה והמדרחוב מלא קסם. הנוף משובב נפש ויש תחושת אוירה שינקינאית עם נאיביות ירושלמית בנוף גלילי. ממש פיוז'ן.

מסעדת נשיקה מעוצבת יפה להפליא, השירות היה מצוין כמו גם הקפה והקינוחים. החברה מסביב לא הותירה ספק כי מדובר במסעדה יוקרתית. החשבון היה בהתאם האוכל ממש לא. חבל.

לא נתנו לאכזבה להשתלט עלינו. אנחנו ממהרים ונרגשים לרדת מזיכרון יעקב 15 דקות נסיעה אל אמפי שוני שהוא מקום מלא קסם עם במה יפה. על הבמה עלה אברהם טל עם להקתו ונתן לנו מופע מהוקצע, מדויק ומרגש כאחד. טל בקולו יוצא הדופן, במוסיקאליות שלו והאישיות הרוחנית, טורף את הבמה ומערבב לקהל את הראש עם הבטן. כרטיס למופע עלה 130 ₪ למבוגר ו- 130 ₪ לילד, היה שווה כל גרוש.

היה זה סוף מרגש למסע בין יומיים לגליל התחתון. הבנו, עם כל האורבאניות שלנו, זו כבר שנה שניה שזה קורה לנו. אנחנו אוהבים את הדרום אהבה גדולה אך מחוברים לגליל בנשמה.

טיול לגליל התחתון – היום הראשון

ביום שני הדוקטור נזכרה לספר לי שביום רביעי נוסעים ליומיים לצפון. איזה יופי, רק להודיע לבוס ולנפנף בי-בי ללחות המישור החופית והרוחות הסוערות בשדרות האוהלים. "איפה ישנים?" שאלתי וזאת עם מבט ממזרי ענתה: "נצרת!". התחלתי לעשות חישובים וגיליתי שזאת תהיה הפעם הראשונה שאשן בעיר ש-70% מתושביה מוסלמים, 30% נוצרים והשפה העיקרית היא ערבית. "איפה?" שאלתי, "באיזו אכסניה בעיר העתיקה מעל השוק" השיבה. ואני נותרתי כך...

כולם נארזו היטב ויצאנו על כביש 6 צפונה. אנחנו אוהבים את כביש 6 ותמיד נשאלת השאלה, כביש החוף, כביש 4 או כביש 6? אז התשובה נחלקת כדלהלן: אם חוזרים מהטיול מצפון לדרום, תמיד יהיו עומסים מאזור חדרה/קיסריה עד בואך רישפון ולכן ממש מומלץ לקחת את כביש 6. באשר לנסיעות צפונה, אם פונים מזרחה, כביש 6 כדאי כמעט תמיד ואם נוסעים מערבה, אז מצומת פרדיס צפונה, מתחילים להרוויח זמן. כל זאת באדיבות משפחת מנדיל מחקרי דרכים אמפיריים בע"מ.

מצומת בית השיטה פנינו לכביש 669 עד לסחנה שם פנינו ימינה לגן השלושה. החום הכבד רק עודד אותנו למהר ולעלות על בגדי ים ולהיכנס למסע של קילומטר וחצי בנחל הקיבוצים. הקטנות עם מצופים (רק ליתר ביטחון) והמים הנפלאים עד לגובה 130 ס"מ, סיפקו חוויה מרעננת (ולא מקפיאה!) לאורך מסלול הנחל. שימו לב, כפכפי אצבע, נוטים להיתקע בקרקעית הנחל ולהישאר שם לעד! על כן מומלץ לצעוד יחפים או עם נעלי ים. היה מרענן, חוויתי, משפחתי וקל לטיול.

מנחל הקיבוצים, התחלנו לטפס לכיוון נצרת לאכסניה בשם "פאוזי עאזר אין", שהיא בית אבן מקסים בלב העיר העתיקה של נצרת. בית האבן חולק לחדרים באופן שבו ניתן גם להזמין מתחם חדרים לשלוש משפחות, כפי שאנו עשינו, וניתן להזמין חדרים לזוגות ואפילו לקבוצות יותר גדולות בחדר. האווירה ביתית ונעימה ומדי בוקר מוגשת ארוחת בוקר טובה. באכסניה ניתן למצוא קבוצות של צעירים מכל העולם, זוגות רומנטיים ומשפחות. הכל מאוד נעים, מאוד נוח ולא יקר. המתחם שלנו כלל ארבע חדרים לשלוש משפחות במחיר של 2,400 ₪ ללילה כולל ארוחת בוקר ואינטרנט אלחוטי בשטחים הציבוריים. היה שווה.

כדי להגיע לאכסניה צריך לנסוע בכביש הראשי של נצרת, תאופיק זייד ולהמשיך במעלה הרחוב עד לכיכר המעיין, שם לפנות לכיוון מסעדת אל ג'נינה (ללקק את האצבעות, מיד בהמשך). משם, יש להתקשר לאכסניה להסבר פשוט ואף אפשר לבקש בטלפון מפקיד הקבלה שישלחו מלווה, כדי לא לטעות בדרך. פקידי הקבלה אדיבים ולבביים, אך יש לבקש לדבר בעברית, אחרת תקבלו הסבר באנגלית לונדונית מוקפדת. עוד פרטים והזמנות ניתן להשיג באתר של פאוזי עזר אין: http://www.fauziazarinn.com/langswitch_lang/he/

הרעב היה גדול ואל-ג'נינה היתה קרובה. שלוש דקות הליכה מהאכסניה וכבר מיטב הסלטים הונחו על שולחננו. הפיתות חמות והשיפודים בדרך. מסעדה מזרחית קלאסית טעימה להפליא עם כמה פנינות שאסור לפספס כולל חומוס מן המשובחים, מעדני בשר וכנאפה בלתי נשכחת עליה עוד יסופר פה. בירה לא המליצו לנו להזמין "כי עכשיו ראמאדן" אז הלכנו על דיאט קולה (פפסי מקס). לקראת סוף הארוחה, התקרב אלינו איש נעים ושאל אם נהנינו. מהון להון השיחה קלחה והכרנו אדם מיוחד. היימן, בעל מסעדת אל-ג'נינה, דור שני במסעדה הקיימת כבר שבעים שנה. היימן התעקש להכניס אותנו למטבח שהעלה ריחות פנטסטיים, שם ראינו במו עינינו איך הקסם הקולינרי המזרח תיכוני הזה קורה באמת, בסדר וניקיון מופתי ובמקצועיות שלא הייתה מביישת אף מסעדת שף תל-אביבית. היימן נתן את האות והחלו להכין לנו בשידור חי כנאפה מתוקה שהותירה את כל הארוחה בצילה. הסירופ הארומטי וגבינת העיזים הטריה כמעט וגרמה לנו לחטוף את מחבת הכנאפה טרם הגעתו לצלחת. המנות גדולות והשירות מעולה. אכלנו ושתינו לשובע (ללא אלכוהול) והמחיר היה זול, 900 שקלים ל-6 מבוגרים רעבים ו-8 ילדים רזים.

הבטחתי להיימן שעוד נתראה. המטרה: כנאפה של דו-קיום ערבי-ישראלי במטבח של אליוליני. במהרה בימינו אנו, אמן.

הערב החל לרדת על הגליל התחתון ואנחנו עימו הדרמנו לקיבוץ בית השיטה לתפוס טיול לילי בשדות. "את מי פוגשים שם?" שאלתי את הדוקטור "את דני-ג'יפ" ענתה בקיצור נמרץ. בתחנת הדלק של בית השיטה המתינו לנו שני ג'יפים של דני-ג'יפ לטיול ספארי לילה בגליל.

נמרים וג'ירפות לא היו שם אבל הייתה חוויה בלתי רגילה של ירידה בג'יפ פתוח עם הילדים. דרך שדות החמניות היבשות ובריכות הדגים אל נחל יששכר תוך תצפית על שועלים, צבאיים, רומסי לילה, חתולי בר, הסבר קצר על ניווט באמצעות הכוכבים, האזנה לסיפורים חמודים של דני ועזרא והכי חשוב, תה צמחים נדיר בטעמיו מחליטת צמחי הגינה של דני ואבטיח קר. הכל בשטח, תחת ליל ירח מלא. לכל המעוניין התענוג ערך כשעתיים וחצי ושילמנו עבורו 1,300 ₪ דני הבטיח לערוך לנו טיול דומה בטיול הבא שלנו לדרום (מישהו אמר אזור ים המלח באוקטובר ולא קיבל?) באתר של דני ג'יפ, אפשר להתרשם וליצור קשר  http://www.danyjip.com/  או בטלפון 0505503717

שבנו ל"פאוזי עזאר אין", סחוטים אך רצוצים ולא היה מנוס מלשבת בפטיו הפסטוראלי על בקבוק יין אדום ולחסל את הכנאפה השלישית שלקחנו בטייק-אוואי מהיימן.

העיניים נעצמות אך הלסת ממאנת לסגת. תם היום הראשון ולא נשלם סיפורנו לטיול זה. על היום שני שהיה בו שוק נצרת, כפר תבור, זכרון יעקב ואמפי שוני עם הפתעה מוסיקאלית, בפוסט הבא.

אולי תרצו גם גליל מערבי:

http://agliolini.blogspot.com/2010/10/blog-post.html

טיול בצפון, הגליל המערבי בגירסת הצימר



זה לא חו"ל, זוהי חומת עכו

 יצאנו מאוחר מהבית כי הדוקטור נחתה אמש מלוס אנג'לס ואנחנו לא בטוחים מה השעה, התחלנו להאיץ על כביש 6, כדי שיישאר לנו עוד משהו מהיום הזה בגליל המערבי.

כלא עכו

הגענו לכיכר התותח שבעכו בערך באחת וחצי בצהריים ויאללה לכלא עכו עם סיפורים חונקים והתלהבות בלתי מוסברת של הילדים מטיול ברחבי כלא
 עודנו בדרך, הזמנו מקומות באבו קריסטו ולא - אין להם עסקיות היום, למרות שזה אמצע השבוע, חול המועד ופסטיבל בעכו הן סיבות מספיק טובות למקסם הכנסות

בשלוש וחצי אחה"צ הגענו מורעבים לאבו כריסטו ישבנו שם כשעה וחצי ולא הצלחנו למקסם הנאה, החשבון היה גדול, השרות היה בינוני והאוכל היה "פסדר...". לא נורא, בצעדי ענק פיספסנו את הכניסה למנהרת הטמפלרים, כרטיסים ניתן לרכוש רק עד 17:00, למרות שהמנהרה פתוחה עד 18:00...?, נפלאות הדרכים שמתחת לאדמה.


לאות מחאה, חתרנו למגע עם דרבוקות וכאפיות בסמטאות השוק הססגוני של עכו העתיקה ולא ויתרנו על שיחות עם הרוכלים. להבדיל משווקים דומים בארץ, בעכו, הנחמדות יוצאת לקראת הפוסעים בשוק, יחד עם ריחות נעימים.

ריח התבלינים באויר וזה נפלא.



הדוקטור מתלבטת



יש משהו מאוד מרגיע ונטול אגרסיות בשוק הזה, חרף המתח הקיים בעיר הזו. (בעיר העתיקה בירושלים אני תמיד מרגיש את המתח הזה באוויר. בעכו היה בדיוק להיפך) יצאנו מהסמטאות בחטף וכבר אפשר היה לראות הצגת פרינג' ראשונה יוצאת לדרך ורוכלי פסטיבל עכו המזדמנים פרסו מרכולתם בדוכנים קטנים לאורך המדרחוב המוביל חזרה לכיכר התותח ולרכב שייקח אותנו לצימר המובטח.

הדוקטור כבר מתכננת פרוטוקול סוציאלי לערבי הצימר ועל כן קוראים לי לשוב לדוכן של גבינות משק נחלים להוסיף מזומן. יצאנו משם עם קילו וחצי גבינות שהחזיק מעמד שלושה ערבי חבר'ה בצימר. לפרוטוקול הזה הוספנו יין... מיד בהמשך.

בשבע בבוקר למחרת ערן ושלומי שמו פעמיהם לסעיד והביאו ארוחת בוקר, חומוס משובח עם מתקתקות של טחינה איכותית וכמו שאומרים אצלנו "בא לי טוב החומוס הזה על הבוקר", דבר שאיני מעז לעשות בשום הזדמנות אחרת.

הבוקר התארך לקציר של ביצים בלול והחגיגה הייתה גדולה.
בירור טלפוני קצר עם יקב דלתון העלה שנוכל לבקר ביקב עד לשעה 14:00. הגענו קבוצה שמחה ועליזה ב- 13:15 והביקור האחרון ליקב כבר יצא לדרך ונראה היה שכולם ביקב כבר חושבים איך לארוז את עצמם לעבר עיתוני החג והארוחות משפחתיות. לא אנחנו, יש בר טעימות לעוט עליו וכך עשינו בשארית כוחות נציגי היקב. שמענו מהם כיצד היין שלהם יעצים את טעמה של גבינת העיזים, שלא הייתה שם כדי לטעום ואיך עולים בפינו טעמי איקליפטוס, אננס, חמניות, אדמה, אור (!?) ועוד שטויות שלא היו ולא נבראו. השיא היה כשאותגרנו לטעום "מה ייננית אישה, מסוגלת להפיק מיין לבן". בדבר אחד אני בטוח, הייננית יכולה להשתפר מאוד בכל הקשור ליין לבן. למרות הבובא מעיישס, מצאנו את השירז ריזרב 2007 מעולה, וכן המירון קברנה, יינות יקרים יחסית אך איכותיים ויכולים בהחלט לסחוב ארוחה בשרית טובה. ההפתעה הייתה יין כנען (39 ש"ח) שהציג איכויות גבוהות בהרבה מיינות השולחן שניסינו לאחרונה מדרא"פ, אוסטרליה וישראל. כנען הוא יין לשתות כל יום - במחיר פרולטריון ללא בעיות עפיצות ומחלות ביקבוק ובטעם עשיר. ארזו לנו ארגז ממיטב יינות דלתון למתנה שהוספנו לו ריבת מנגו ועוד מרקחות שהדוקטור בחרה וקדימה לחפש מקום לאכול, החג תיכף נכנס לחיים והגליל תיכף נכנס לתרדמת.

זיווה הודיעה שהיא חייבת שווארמה והלפטופ שלה היה פתוח עם גלישה סלולרית בניסיונות הכוונה בלתי נלאים שועטת אלי שווארמה (מי שלא מריח כאן אכזבה מתקרבת, כנראה מצונן) הסיבוב היה גדול וטרחני, כולל עצירות לא מוסברות בחיפוש אחר השווארמה העלומה. בסוף הגענו לשווארמה במעלה פקיעין שנראתה יותר עזובה מלאס וגאס בסרט "לעזוב את לאס וגאס".

עשינו אחורה פנה וירדנו למרכז הכפר שם נכנסו למסעדה בשם "מנקושה" (זיווה:"מה לא נאכל שווארמה?" אני [ברגישות]: לאאאאאא!) הממוקמת על מרפסת ומציעה מאפים ואוכל ערבי/דרוזי אותנטי.

אכלנו כל מה שיכלנו כי דבקה בטננו לחוט שידרתנו, אבל מעל הכל בלטה מנת מנסוף - אורז לבן מעליו בשר כבש טחון מבושל עם תבלינים, שחזרה פעמיים כי לא יכולנו להפסיק. הבחנו יפה בנוכחות בהרט בתבשיל והיה מעולה.

שלושה גברים וג'קוזי

את הערב התחלנו בג'קוזי השכונתי עם שלושה גברים נהנתנים, אשר נודעו בכינויים שלישיית "רפי פלד" שישבו וריכלו את עצמם לדעת. כנראה זה מדבק. אחרי שהילדים "תפסו עמדות שינה" עברנו לגבינות ובקבוק כנען, היה טעים ולעניין, עזים, פקורינו, רוקפור, ברי. כל אחד מצא את שלו.

הבוקר השני היה קצת יותר איטי אבל עם נחישות ורגישות הצלחנו להגיע ב- 13:00 ליחיעם שם המתין לנו עומרי ממבשלת הבירה "מלכה". בירה בעבודת יד. אסף, הבעלים של המבשלת, בחר לבלות עם משפחתו והותיר אותנו בידיו הנאמנות של עומרי שטוען שלמד הכל מאסף ונראה שהוא יודע לא מעט. אסף שעסק באלכוהול במרכז הארץ, עבר לצפון ולמרות שלא הבין דבר בייצור בירה, החליט להגשים את הרעיון הציוני ובעשר אצבעות הקים מבשלת בירה. ליטרים רבים של בירה נשפכו עד שיוצבו שלושה טעמי בירה "מלכה".

שעורה כהה ושעורה בהירה

הכהה הזכירה לי אספרסו ארוך בלי סוכר למרות שערן נראה נהנה ממנה. האדמונית שלא הייתה לנו טעימה והבהירה שהקסימה אותי בטעמה הפרחוני וניחוח ההדרים, הוניל והלבנדר שעלו ממנה. שלומי אמר שהיא לא באה לו טוב והוא נהג במעגלים אח"כ והדוקטור נראתה ממש כעוסה על החוצפה להעלות כאלה ניחוחות מבירה. אני, על כל פנים, התאהבתי בבלונדינית. מה לעשות זה קורה לי כל פעם מחדש...

הפרויקט הבא היה שווארמה מוראד בכפר יאסיף (חייבים לזיווה חוויה מתקנת על אתמול. זהירות, עוד פעם אכזבה). הפעם הכתובת הוזנה מבעוד מועד ל- GPS וההגעה הייתה חלקה. המה-מה? בשתיים בצהריים, נותרה למוראד על השיפוד, מנה שווארמה אחת בלבד ואנחנו 12 איש... ירדנו שני רחובות והגענו לשווארמה חאזן.

השווארמה היתה יוצאת דופן ומרשימה בטעמיה ושילבה בשר טחון ורצועות עגל עם שומן כבש (לא עלינו). הסלטים היו טעימים והשרות מצוין. החשבון היה מוזר וגבוה להחריד אבל בשביל שווארמה טובה צריך לשלם (מי אמר מלכודת תיירים ולא קיבל?).

אפילו סיור עששיות במבצר יחיעם שערכנו לעת ערב לא עזר ונותרנו "מפוצצים" מהאוכל. אז חזרנו לצימרים לעוד יין דלתון וגבינות נחלים.

לארוז בבוקר זה תמיד מלחיץ שמא נשכח משהו כמו הלפ-טופ של הדוקטור או האייפון שלי או פטריק הכלב של עלמה, עימו אנו הולכים לישון כל ערב בליווי "נעים" ומנגינות לילה טוב. את היינות ארזתי בציידנית מקוררת, השארתי לגבי צ'ק על הצימר, ביקתות גב ההר בעין יעקב מעוצבות ומאובזרות היטב, מרווחות עם ג'קוזי בחדרים ובחצר, מיקום מעולה לשכן 2-3 משפחות בטיול לצפון, (לא מקבלים כרטיס אשראי) ועפנו לצפת. החום היה כבד ושום "רוחניות" לא נחה עלינו. העיר פשוט מבאסת.

כך נראה המדרחוב בצפת - עזובה!

המדרחוב מכוער (הדוקטור:"מה אתה מדבר? פה זה לא המדרחוב! נראה לך שככה נראה מדרחוב?"), קריית האמנים בנאלית ומאכזבת (הדוקטור:"מלא יצירות שכבר ראינו אלף פעם באלף מקומות אחרים") והרוכלים והמוכרים בחנויות הפגינו בצורה קונסיסטנטית תחושה שמא מישהו מנסה להרע להם, חשדנות ונאיביות. אחר צהריימה ירדנו לראש פינה והתמקמנו במסעדת עמבורגר. מסעדה מעוצבת, יפה, טעימה עם שרות מעולה. העמ-בורגר היה מעולה, כך היו גם הפסטות לילדים, הלחם, הסלטים והקינוחים. על הקפה תדלגו (לא היה טעים) המסעדה לא זולה אבל הייתי חוזר לאכול שם בשימחה.

תוך דקותיים כבר שעטנו על כביש 90 דרומה ומשם ל-6. שעתיים וריח אזור א' עלה באפינו, מותשים ושבעים פרקנו את עצמנו ואת הילדות אל תוך סופ"ש חדש להירגע מטיול בצפון הפורח, הגליל המערבי בגירסת הצימר.

זוהי עכו, זה ממש לא חו"ל

כתב וצילם יוחי מנדיל