אני מודה ומתוודה ומצהירה בקול רם: אני אוהבת את ערב ליל הסדר! ובכלל אני אוהבת את חג הפסח, החג נותן לי תרוץ מצוין להתעסקות בדברים קטנים אך משמחים, כמו סידורי שולחן, למשל.
כל שנה אני מנהלת דיונים מקיפים ביני לבין עצמי (בלי להישמע משוגעת...) לגבי עיצוב השולחן, צבעי המפה מפיות והקישוטים.
סידור השולחן היא הטריטוריה הבלעדית שלי, בנוגע לתפריט לעומת זאת אני מנהלת דיונים נוקבים עם מודי, שאחראי על בישול הבשר. המסורת המשפחתית של "גולדנפלד את מנדיל" היא כבש על שלל צורותיו, כאשר מודי אחראי על הצורות.
אבל עם כל הכבוד למסורת הפרטית שלנו, תמיד יהיה על השולחן גם מרק עוף עם קניידלך אווריריים וגם גפילטעפיש. את זה האחרון למדתי להכין מאמא של מודי משום שבבית הורי לא הגישו מעולם גפילטעפיש. החלק היחיד בו אני ממש "משתוללת" זה החלק האחרון של הארוחה – המנות האחרונות. אבל על האוכל אני מתכוונת לספר לכם בפעם אחרת, אולי עוד אספיק לפני החג.
את השולחן אני מסדרת כבר בבוקר החג. כל הסיפור בדרך כלל לוקח כשעתיים, אבל לפני שאני אסדר לכם כאן את השולחן הנה כמה עובדות על תולדות כלי האוכל:
לא תמיד אכלו ליד שולחן ולא תמיד השתמשו בסכו"ם או צלחת: בימי הביניים העניים השתמשו בלחם היבש ככלי אכילה. בבתי העשירים נהגו לשבת סביב השולחן רק הגברים והם אכלו בעזרת הפגיון האישי שלהם. לנשים לא היה פיגיון או מקום ליד השולחן; הן עמדו מאחורי הגברים והן היו תלויות ברצונו הטוב של הגבר – אם לגברים התחשק, הם חתכו גם לאישה חתיכה מהאוכל ובד"כ היה מדובר בשר ציד די רקוב. יותר מאוחר היגיעה הכפית לשולחן, אבל אחת לכולם! ואוי למי שהעביר את הכפית בלי לנגב אותה במפה. כאשר הגיע המזלג כבר החלו לחלק סכו"ם לכל אחד בנפרד, למרות שהכלי המשונן הזה היווה ממש "סכנה לאנושות" ולקח לו למזלג די הרבה זמן עד שהוא רכש מקום כבוד בצד שמאל של הצלחת.
ועכשיו לעבודה:
כאשר מסדרים שולחן צריך לחשב 50 ס"מ לסועד. הצלחת היא המרכז, מימין סכינים וכף למרק, משמאל מזלגות. מצד ימין מעל הצלחת מסדרים את כוסות השתיה. מעל הצלחת מסדרים את הכפית והמזלג למנה האחרונה. מפית שמים כיד הדמיון הטובה. בצד שמאל נהוג להניח צלחת קטנה ללחם וסכין חמאה .
