מומופוקו - נודלס בר

היום האחרון בניו יורק הגיע. ממריאים ב- 22:50 ויש יום שלם להשלמות. שופינג שלא הספקנו, שופינג שחבל לפספס ושופינג מזדמן, הכל הולך. בסביבות אחת בצהריים אני מכוון את התנועה לאיסט וילג'. אנחנו כבר חמישה ימים בניו יורק וטרם טעמנו ממטבחו של דיוויד צ'אנג. לא הצלחתי להשיג מקום למומופוקו-קו או למומופוקו סזאם, מכיוון שניתן להזמין רק באינטרנט מקום לשבועיים העוקבים. למרבה השימחה למומופוקו נודלס-בר, לא ניתן להזמין מקום מראש בכלל,

פשוט צריך סבלנות להמתין 40 דקות לשולחן או בר והנה זה מתחיל. בחוץ קר מאוד, אבל בפנים חם ותזזיתי.

המקום מעוצב בפשטות ויעילות. המטבח פתוח וכשליש מבאי המסעדה סועדים על הבר של המטבח, שליש נוסף סועד על בר צידי והשאר במעט שולחנות חמד מעץ. למעט המארחת שצריכה להתמודד עם פרצופים חמוצים כל המשמרת, כל עובדי המסעדה חייכנים ולבביים.

טרם ההושבה חולקו לנו תפריטים על נייר שהודפס הבוקר. הדוקטור ואני בוחנים את התפריט ואני מתקשר למירי ארצה לישיבת דירקטוריון שלא מן המניין באליוליני. זהו התיישבנו לשולחן קטן ונעים וצריך להחליט, יש לנו הרבה תוכניות להיום וצריך לחטוף משהו מהיר ולברוח.

התחלנו עם לחמניות מאודות, ממולאות בכתף חזיר (לא עלינו), אפשר גם עם רצועות חזיר או שריפמס. הלחמניות הללו הן בעצם פיתה קטנה מאודה, ספוגית ורכה עם מתיקות ברורה. הלחמניה מושלמת לקבל לתוכה נתח בשר שמנוני, מלווה במלפפוני קימצ'י ובצל ירוק, הרוטב נספג בדפנות הלחמניה במהירות והופך את המנה למנת ביס מדהימה. כבר עסקנו כאן במקוריות של דיוויד צ'אנג וביכולתו להציע לנו "משהו אחר", יתרה מכך כשטועמים את המנות של מומופוקו, הטעמים מתגלים ברבדים, שניה אחר שניה תוך כדי אכילה. הלחמניות המאודות, היו עבורנו משהו חדשני עם שילוב טעמים ומרקמים שחלקם התגלו לנו, רק כמה שניות לאחר שסיימנו לנגוס במנה
.


הלחמניות המאודות

 צ'אנג מצטנע וטוען שאין שום חדש במנה הזו שנכנסה לתפריט ב"זמן פציעות" והפכה למנת הדגל של מומופוקו. בכל רחבי אסיה אוכלים את הלחמניות המאודות הללו וזו בסך הכל גירסה צ'ינהטאונית לצ'ר סיו באו הסיני וניקו מאן היפני הנמכרים בחנויות הרחוב בבייג'ין וטוקיו כמו שמוכרים בניו יורק נקניקיות בלחמניה. הנוסחה פשוטה, לחם מאודה + בשר טעים = אוכל טוב. אנחנו לא קונים את זה, המנה הזו לוקחת את כל חוכמת הרחוב האסייתית שצ'אנג שאב ברחובות בייג'ין, טוקיו ובית משפחתו הקוריאנית בוירג'יניה ודוחס אותה לביס של פיתה מאודה (ומעולה) בגודל חצי כף יד.

לצד הלחמניות המאודות, הנחנו צלחת כרוב ניצנים צלויים עם קוביות תפוחים ודג בוניטו אשר גילפו מעליהם דפי בייקון דקיקים שהתנופפו באדי החום שעלו מכרוב הניצנים. האדים שעלו באפנו, העצימו את טעמה המלוח-מתוק של המנה המרעננת.
עד כאן טעמנו מנות שהעבירו לנו מסר קולינרי חד ותמציתי, עכשיו הגיע תור הראמן של מומופוקו שהוא יצירת אמן מורכבת וגדושה. המרק העשיר במרכיביו, מביא לידי ביטוי את נדבחי המטבח היפני כתשתית החובקת את המטבח של מומופוקו. הקערה מגיע עם מרק בשר שבושל משך כ-6 שעות, מטובל בטארה, הנחשב בעיניינו המערביות לרוטב הברבקיו היפני. אל המרק נלווים נודלס טריים, שתי רצועות מותן חזיר, בשר כתף חזיר קצוץ, נצרי במבוק, ירקות טריים וביצה שלוקה אחת כנהוג בחנויות הראמן בטוקיו. המרק הזה הוא מארג יוצא דופן של מסורת הקולינריה היפנית. כל מרכיב במרק דורש מיומנות וידע שלוקח שנים לרכוש. אכלנו ראמן במקומות שונים בעולם, כולל טוקיו ואוסאקה, קערת הראמן של מומופוקו היא הטובה בקערות הראמן שאכלתי.

קערת הראמן ,מירי היתה מוכנה להתחיל את כל האורחה מחדש כדי לאכול שוב את אותה הקערה.

הביקור בנודלס בר של מומופוקו היה משהו לקחת איתנו (שאינו שופינג) מניו יורק שאנחנו כל כך אוהבים. משהו על תעוזה, פשטות ומקוריות. כפי שהבטחנו, יש גם פרק שלישי בטרילוגיה, בפוסט הבא נכין מנה של דיוויד צ'אנג עם מתכון שכל אחד יוכל להכין ולטעום מהקסם... עד לנסיעה הבאה לניו יורק.

הטבחים עובדים בשקט מופתי וברצינות תהומית.