יום חמישי, 24 בפברואר 2011

מומופוקו – על כח רצון ושיפוץ



כל היום חשבתי לעצמי אם זה גדול עלי לכתוב פוסט על מומופוקו, אולי זה אפילו מוגזם, כיוון שעבורנו באליוליני לכתוב על מומופוקו, זה כמו לתת למתכנת לכתוב פוסט על ג'אווה או לגיטריסט לכתוב על גיבסון לז-פול. על כל פנים מירי ואני אכלנו שם, כל אחד בזמנו הפנוי והחותם שנותר בחיך של שנינו הכריע. לאליוליני יהיה פוסט על מומופוקו. ללא יומרות מיותרות, על מומופוקו, אפשר לכתוב ספר עב כרס ועכשיו אני צריך לנסות לדחוס את הכל לפוסט אחד. אוף.

זה לא רק אוכל, יש כאן סיפור על עקשנות, תעוזה וכח רצון בלתי נלאה הגורם לי לתהות, האם זה מספיק כדי להצליח בחיים? או הכרחי אבל לא מספיק? הסיפור כאן מצליח להעביר בי את התחושה שזה מספיק.
הכל מתחיל, כאשר דיוויד צ'אנג, בן למהגרים קוריאניים מוירג'יניה, מחליט שהיעוד שלו בחיים הוא להיות טבח ומתחיל להזות על חנות ראמן (Ramenya) בטוקיו, אותה יקים בבוא היום.
דיוויד צ'אנג עושה את מה שהוא צריך לעשות בעיתוי לא מוצלח ונוסע ליפן, במטרה ברורה, ללמוד את מקצוע עשיית הראמן ולפתוח חנות ראמן. לצערו, אין לו שום מושג במטבח והיפנית שלו חלשה. מי שחושב שכאן הגיע גיישה יפנית, נישקה אותו והוא הפך לסמוראי ראמן יפני, טועה. צ'אנג הבין שאין לא שום סיכוי והוא חייב ללמוד לבשל בצורה מסודרת, על כן שב אחר כבוד לארה"ב והצטרף ללימודים במכון לקולינריה צרפתית בניו-יורק. בתום חצי שנה, צ'אנג הבין שהוא כבר מוכן לזה ומשם החל להתגלגל בתפקידי קולף גזרים ומנקה פטריות במסעדות היוקרתיות במנהטן. המשפחה של צ'אנג מחליטה להירתם לעזרתו ולאבא שלו בוירג'יניה יש חבר שמכיר חבר שמכיר מישהו ביפן שיש לו חנות ראמן, זה האחרון מוכן לקלוט את צ'אנג לעבודה בפרברי טוקיו.
צ'אנג עוזב את עבודתו המבטיחה בקילוף ירקות במטבח מסעדת "קראפט" בניו יורק וטס ליפן לפרבר מזעזע של טוקיו,לעבוד בחנות ראמן בה המזון מונח על עיתונים מזוהמים ואפר הסיגריות של בעל החנות מחליק מדי פעם לתוך בשר המרק. צ'אנג מזדעזע ובורח משם ברגישות (כדי לא לפגוע בכבוד משפחתו) אך בנחישות. מנגנון הקשרים המשפחתיים מופעל שוב, והפעם צ'אנג מגיע למטבח מכובד בטוקיו שם הוא מתחיל ללמוד את רזי הנודלס והמטבח היפני המסורתי. בעל הבית מציע להעביר לו את המטבח בירושה, בתנאי שימשיך להכין נודלס בשארית חייו. צ'אנג דוחה את ההצעה האדיבה וממשיך הלאה לגריל בר של מלון פארק הייאט בטוקיו ומשם הדרך הביתה לניו יורק היתה סלולה. צ'אנג החל לעבוד במסעדות מכובדות, הפעם כטבח בכיר. ממש לפני שהוא קוטף את הבכורה, בוירג'יניה פורץ סיכסוך משפחתי ואמא של צ'אנג לוקה בבריאותה. צ'אנג עוזב הכל ונוסע דרומה ליישב את העניינים ולתמוך באימו. בבית יש לו זמן רב פנוי והוא מתחיל לרקום את תוכניתו לפתוח לעצמו מקום קטן במנהטן. יש לו גם שם, "אפרסק המזל" או כשמו ביפנית, מומופוקו.

צ'אנג אוסף את שארית חסכונותיו וחוזר לניו יורק. הוא משכיר שטח קטן של מסעדת פועלים כושלת באיזור לא אטרקטיבי באיסט ווילג' בניו יורק ומנסה לגייס עובדים. אף אחד לא רוצה לעבוד איתו. החברים והקולגות אוהבים אותו, אבל חשים שיש לו חלומות לא מציאותיים עם רעיונות קולינריים לא אטרקטיביים (כמה שהם צדקו!) לבסוף באמצעות לוח דרושים אינטרנטי ידוע לשימצה, מצא צ'אנג טבח בינוני ללא נסיון מרשים בשם חואקין באקה שלימים הופך להיות שותפו ושף משותף במומופוקו. הם פתחו נודלס-בר קטן, עליו חלם צ'אנג ובישלו לפי הספר, נודלס יפנים משובחים. עבדו מבוקר עד לילה והפסידו בקצב מסחרר את כל כספם. צ'אנג וחואקין הבינו שאין לעסק שלהם עתיד ובשבוע העבודה האחרון לפני הסגירה, החליטו להטביע יגונם בארוחה טובה ואלכוהול. בתום הערב, השניים היו מבושמים היטב והחליטו שמכיוון שמדובר בשבוע אחרון לנולדס-בר שלהם, כל אחד יבשל כראות עיניו, ללא התחשבות בספר כללי הנודלס-בר היפני.
למחרת, שבו השניים למסעדה הקטנטנה שלהם, עם האנגאובר והרבה יצירתיות למנות מוזרות שהושתתו על המוצרים הטריים הזמינים בשוק האוכל באותו היום וכך עשו במשך שבוע. תוך חודש לא היה מקום פנוי במסעדה. והשאר - היסטוריה.
צ'אנג ובאקה הבינו היחודיות שלהם טמונה בשונות, היכולת להציע לסועדים "משהו אחר", טעמים וצורות שטרם נטעמו. מהר מאוד הגיעה העיתונות עם סוללות יח"צנים. דיוויד צ'אנג הפך לסלב.
מומופוקו התרחבה לשלוש מסעדות ביו השדרה הראשונה והשניה באיסט ווילג' במנהטן, בתוספת חנות גלידות ומטעמים חלביים ומאפים. ממרומי האימפריה, דיוויד צ'אנג קורץ לנו וטוען שמומופוקו זה האנטי-מסעדה, אנחנו מאמינים לו ונוגסים בעוד מנה עם טעם שלא הכרנו בעבר אך לא נוכל לשכוח במהרה.
עכשיו הבנתי, הפוסט על מומופוקו יהיה טרילוגיה: 1. על כח רצון 2. מומופוקו נודלס בר 3. מתכון

מכיוון שהמטבח של מירי נראה היום כך:


והמטבח שלי נראה היום כך:


אז גם מירי וגם אני זקוקים להרבה כח רצון והשראה... את המתכון נעלה מיד בתום השיפוץ. בינתיים אם אתם טסים לניו יורק, לפני שהפוסט על מומופוקו נודלס בר עולה לאויר, כנסו לאתר של מומופוקו שם תוכלו להזמין מקום למסעדות או לקבל אינפורמציה על הנודלס-בר, אשר בו אין צורך להזמין מקום (אך יש להתכונן להמתנה של כשעה לפחות) והמחירים סבירים ביותר. הסבר מפורט (וחשוב) בפוסט הבא.



4 תגובות:

סמילנסקי סגנון חיים מזון ומשקאות אמר/ה...

אחלה שיתוף בהצלחה:-) נשמח לקבל תמונות מהמקום החדש.
צוות סמילנסקי

מירי ויוחי אמר/ה...

תודה :-) אין ספק שיהיו תמונות מהמקום החדש.

Dana אמר/ה...

הטרילוגיה על מומופוקו נהדרת. כבר שנים כל מי שמכיר אותי דוחק בי "את חייבת לאכול במומפוקו"... וטרם יצא לי... עתה השתכנעתי!
מירי - יצא לי להכירך בעבר במסגרת עבודה. בזמנו אני עברתי למישיגן ואת נתת לי את אחת העצות הכי טובות שנתנו לי. המון תודה לך!
:)

מירי ויוחי אמר/ה...

היי דנה שמחה ששכנענו אותך, לא תצטערי. עם זאת השארת אותי מסוקרנת מאד.