יום חמישי, 11 במרץ 2010

חרוסת - המגיעה אלינו הישר מטוסקנה

דת, מסורת, מנהגים, זיכרון, געגועים, כל אלו ביחד משמשים אותנו בעת הכנת החרוסת.
חג הפסח, חג מלא הוד והדר, סמלים, ישיבה משפחתית משותפת, סיפורים ומנהגים והכל מתערבב עם זכרונות ילדות.
הדרך הטובה ביותר לעורר בנו זיכרונות, היא כמובן אוכל, אחד הסמלים אשר נמצא על שולחן הסדר היא החרוסת לצד עלי המרור (אצלנו המרור הם עלי החסה), יעודה הוא להזכיר לנו את הטיט ממנו בנו בני ישראל את הפירמידות במצרים או אולי להמתיק לנו את אכילת עלי המרור שאנו אוכלים לזכר אותם ימים קשים , צבעה הוא כצבע העינבר.
אמי אשר גדלה במחוז טוסקנה הביאה איתה את החרוסת הטוסקנית שמוצאה מהעיר ליבורנו. החרוסת הזו כל כך טעימה שאפשר לאכול אותה כל השנה.
אז קדימה לעבודה: 600 גר' תפוחי עץ קלופים לא הליבה חתוכים לקוביות קטנות.
200 גר שקדים מולבנים קצוצים
200 גר' דבלים קצוצות
200 גר' אגוזי לוז קצוצים
200 גר' תמרים יבשים קצוצים
200 גר' אגוזי מלך קצוצים
200 גר' שזיפים מיובשים קצוצים
50 גר' צימוקים קצוצים
300 גר' סוכר
1 כף מחוקה קינמון
מיץ מתפוז אחד
מעט תבלין ציפורן אפשר להשתמש ב- 1/4 כפית אבקת ציפורן או בשני מסמרי ציפורן.
מכניסים הכל לסיר מכסים במים ומבשלים על אש נמוכה במשך כ – 3 שעות אם יש צורך אפשר להוסיף מים, צריך לערבב לעיתים קרובות, אחרי כשלוש שעות מורידים מהאש ומעבירים לכלי מזכוכית ומניחים להתקרר. אפשר להכין יום יומיים קודם.

יום שני, 8 במרץ 2010

עיצוב וסידור שולחן חג

אני מודה ומתוודה ומצהירה בקול רם: אני אוהבת את ערב ליל הסדר! ובכלל אני אוהבת את חג הפסח, החג נותן לי תרוץ מצוין להתעסקות בדברים קטנים אך משמחים, כמו סידורי שולחן, למשל.
כל שנה אני מנהלת דיונים מקיפים ביני לבין עצמי (בלי להישמע משוגעת...) לגבי עיצוב השולחן, צבעי המפה מפיות והקישוטים.

סידור השולחן היא הטריטוריה הבלעדית שלי, בנוגע לתפריט לעומת זאת אני מנהלת דיונים נוקבים עם מודי, שאחראי על בישול הבשר. המסורת המשפחתית של "גולדנפלד את מנדיל" היא כבש על שלל צורותיו, כאשר מודי אחראי על הצורות.
אבל עם כל הכבוד למסורת הפרטית שלנו, תמיד יהיה על השולחן גם מרק עוף עם קניידלך אווריריים וגם גפילטעפיש. את זה האחרון למדתי להכין מאמא של מודי משום שבבית הורי לא הגישו מעולם גפילטעפיש. החלק היחיד בו אני ממש "משתוללת" זה החלק האחרון של הארוחה – המנות האחרונות. אבל על האוכל אני מתכוונת לספר לכם בפעם אחרת, אולי עוד אספיק לפני החג.

את השולחן אני מסדרת כבר בבוקר החג. כל הסיפור בדרך כלל לוקח כשעתיים, אבל לפני שאני אסדר לכם כאן את השולחן הנה כמה עובדות על תולדות כלי האוכל:
לא תמיד אכלו ליד שולחן ולא תמיד השתמשו בסכו"ם או צלחת: בימי הביניים העניים השתמשו בלחם היבש ככלי אכילה. בבתי העשירים נהגו לשבת סביב השולחן רק הגברים והם אכלו בעזרת הפגיון האישי שלהם. לנשים לא היה פיגיון או מקום ליד השולחן; הן עמדו מאחורי הגברים והן היו תלויות ברצונו הטוב של הגבר – אם לגברים התחשק, הם חתכו גם לאישה חתיכה מהאוכל ובד"כ היה מדובר בשר ציד די רקוב. יותר מאוחר היגיעה הכפית לשולחן, אבל אחת לכולם! ואוי למי שהעביר את הכפית בלי לנגב אותה במפה. כאשר הגיע המזלג כבר החלו לחלק סכו"ם לכל אחד בנפרד, למרות שהכלי המשונן הזה היווה ממש "סכנה לאנושות" ולקח לו למזלג די הרבה זמן עד שהוא רכש מקום כבוד בצד שמאל של הצלחת.


ועכשיו לעבודה:
כאשר מסדרים שולחן צריך לחשב 50 ס"מ לסועד. הצלחת היא המרכז, מימין סכינים וכף למרק, משמאל מזלגות. מצד ימין מעל הצלחת מסדרים את כוסות השתיה. מעל הצלחת מסדרים את הכפית והמזלג למנה האחרונה. מפית שמים כיד הדמיון הטובה. בצד שמאל נהוג להניח צלחת קטנה ללחם וסכין חמאה .




יום ראשון, 7 במרץ 2010

פיצה

המסעדות באיטליה מגישות פיצה בד"כ רק בערב. אני לא יודעת מה הסיבה לכך אבל זו עובדה שגילית לראשונה בטיול המשפחתי המפורסם שלנו לאיטליה. רצינו לאכול פיצה לצהריים והאיטלקים הביעו זעזוע עמוק מעצם האפשרות של אכילת פיצה בצהריים.
דבר אחד נוסף למדתי באותו מעמד: לא שותים יין עם פיצה! את הפיצה מלווה כוס בירה ענקית וצוננת. גם לזה אין הסבר מדעי מדויק אבל שוב, מדובר בחוק ברזל שאוי לאיטלקי שמפר אותו.
למרות כל אלו, כמו מורדת טובה החלטתי לשבת להכין פיצה דווקא לצהריים – כי ככה אני רוצה! ואולי אפילו גם להגיש לידה קווה או יין לבן ולא בירה, נראה עד כמה אני שרויה במצב רוח מרדני.
אבל לפני העבודה יש סיפור רכילות קטן:
המלכה האיטלקיה מרגריטה נהגה לבקר באופן סדיר את נתיניה בכל רחבי איטליה. בשנת 1889 היא ביקרה בנפולי וכמו כל מלכה פופולרית (ראה ערך דיאנה) היא ביקשה לטעום מהאוכל המקומי, מן לחם שטוח שהאנשים אוכלים בהליכה ברחוב. הטבח האישי שלה לא היה מורגל בבישול פשוט ולכן נקרא אל הדגל הטבח המקומי, בחור בשם רפאל אספוזיטו. מר אספוזיטו הכין פיצה מפוארת בצבעי הדגל האיטלקי בעזרת רוטב עגבניות, גבינת מוצרלה, והרבה בזיליקום, וכך נולדה מנת הפיצה מרגריטה המפורסמת.
ועכשיו לעבודה:
מלבד מצרכים לפיצה רצוי ואף כדאי שתהיה אבן שמוט לוהטת בתנור ורשת לאפיית פיצה.
לבצק
1 קג' קמח שטיבל מס' 2
1 שקית שמרית
2 כוסות מים פושרים
1/2 כף סוכר
1/8 כפית מלח
1/4 כוס שמן זית.
הכמות היא לשתי פיצות משפחתיות.
לרוטב
1 מיכל רסק עגבניות
1/4 כוס מים
1 כפית אורגנו
פלפל שחור
מעט פלפל צ'ילי
גבינת מוצרלה
עלי בזיליקום.
1 כוס שמן זית
מחממים תנור ל – 200 מעלות ולמי שיש אבן שמוט הרי זה משובח , מחממים את התנור עם אבן השמוט, האבן צריכה להיות לוהטת כאשר מניחים עליה את הפיצה. אני מניחה את הבצק על רשת לאפית פיצה משומנת ואותה אני מניחה על אבן השמוט.
בקערה קטנה ממיסים את השמרים ב-4 כפות מים פושרים מוסיפים 3 כפות קמח ואת הסוכר ומערבבים. מניחים למשך 15 דקות.
במיקסר עם וו גיטרה מערבבים את הקמח ותערובת השמרים ומוסיפים את יתרת המים בהדרגה עד שנוצר בצק גמיש לעיתים הקמח מבקש עוד מים לעיתים מסתפק אפילו בפחות. עוברים ללישה ידנית במשך 7 דקות לפחות. מחזירים לקערה יוצקים את שמן זית מעל הבצק מסובבים את הבצק כך שכל הצדדים יצופו בשמן מכסים בניילון נצמד למשך שעה וחצי או עד שהבצק יכפיל את נפחו. לאחר שעה וחצי מניחים על משטח מרופד בקמח ומעבדים שוב בעזרת הידיים במשך כ – 5 דקות. מניחים לעוד 20 – 30 דקות. ומכינים את הרוטב.

בסיר קטן מחממים 4 כפות שמן זית עם רסק העגבניות והתבלינים תוך כדי ערבוב מתמיד מוסיפים את המים מביאים לרתיחה עדינה ומורידים מהאש.
מרדדים את הבצק לעובי של 1 ס"מ אני משתמשת במערוך ואני מודה ומתוודה : אני לא יודעת להקפיץ את הבצק באוויר כמו האופים האיטלקיים.
מניחים את הבצק על רשת האפייה המשומנת, בעזרת מברשת מברישים את הבצק בשמן, מורחים מעל את הרוטב מפזרים מוצרלה ועלי בזיליקום ומתיזים עוד קצת שמן זית.

15 דקות או עד שהשוליים זהובים זה סימן שהפיצה מוכנה.
10 – 15 דקות והפיצה מוכנה.