ארוחת צהרים איטלקית או יום עבודה באליוליני

מה שיפה בלעבוד על בלוג קולינרי, זה שאת פגישות העבודה שלנו מלוות מנות נפלאות של אוכל מבית אמא או מביקור אחרון בו הבאנו מארצות הקור אל חלוננו פסטה, גבינות, נקניקים, יין וכו'
השבוע אנחנו מחפשים לוקיישן לצילומים מיוחדים ועובדים על השקת הבלוג שלנו במערכת חדשה ועל הדרך מירי העמידה צהריים שלא היו מביישים אף בית איטלקי באמיליה רומאנה, למרות שמקורותינו ברומא שבלאציו.
בין החולשות שלי ניתן לציין רגישות יתר לאייפון (שלי), עם נטייה התמכרותית ל- Apps. כרגע מותקנות על האייפון שלי (אני עוצר את הכתיבה ופותח ITunes כדי לבדוק...) 362 Apps, ביניהן אהובתי FIDDME , שעליה אני ממליץ בחום לכל מי שמחזיק באייפון ומתחבר לצד הקולינרי שלו, לרבות מי שמגדיר את עצמו כ- Foodie, או מה שאנו קוראים בעברית חובב אוכל, אכלן, גרגרן (רחמנא ליצלען) בשלן ועוד. את FIDDME פגשתי לראשונה ב- TECHONOMY 2010 כאשר יוסי תאגורי היזם והמנכ"ל של הפרויקט עלה לבמה והפיל את כולם מהכיסאות עם מצגת מדהימה ומצחיקה של FIDDME. האפליקציה הזו מקבצת Foodies מכל העולם לפרויקט של תיוג מנות אוכל מצולמות, תוך מתן הערות ודגשים. התיוג החברתי של המנות המוגשות במסעדות ברחבי הארץ ובעולם יוצרות תפריטים מצולמים עם טיפים יוצאים מן הכלל של חברי קהילת FIDDME. אין מסעדה שאני מתיישב בה היום מבלי לפתוח את FIDDME ולראות מה אכלו אחרים ומה בתפריט. המצב החמיר עד כדי כך שאשתי מבקשת מחברים הסועדים איתנו במסעדות, להמתין עם המנה שלהם עד שאספיק לצלם אותה...
ההקדמה בנושא FIDDME אינה קשורה ליחסי ציבור, פשוט התאהבתי באפליקציה, ואני בטוח שזה יקרה לכל מי שיתקין אותה. ובכל זאת, מה שבאמת חשוב זה שגיליתי שמאחורי האפליקציה עומדים אנשים מיוחדים, כאלה שכל אחד היה רוצה ברשימת החברים (האמיתית, לא הוירטואלית) שלו, ולכן ללא כל היכרות מוקדמת, הזמנו את יוסי להצטרף אלינו, ומכיוון שאנחנו גרים קרוב, טיול קצר באופניים הנחית אותו ישר אצלנו על שולחן העבודה – שולחן האוכל.

לפתיחה היה שם פרושוטו די פארמה עם מלון צהוב שפתח לנו את התאבון עם הניחוח הכל כך מיוחד שלו

וסלט עגבניות תמר הידוע בכינויו סלט-אמא (כך קבע הנוער בבית גולדנפלד).
אחרי הפתיחה, הגיעה לשולחן קערת פסטה בולונז ברגו שבושל עם עגבניות טריות. אחרי שטעמתי מהמנה הרהרתי לעצמי, כמה מצחיק שישנם אנשים המשלמים 600 דולר לכרטיס טיסה לרומא כדי להריח את הניחוח שהמריא אלי ללא מיסי נמל, מצלחת הפסטה של מירי... מוזר.
אחרי צלחת הפסטה, מגיע השלב שבו באופן קבוע אנחנו תוהים – האם מישהו באמת מגיע למנות העיקריות במסעדות איטלקיות? כמי שחי מספר שנים באיטליה, יש לי תשובה בעניין כדלקמן: ביומיום, מרבית האיטלקים יסתפקו במנה אחת של פסטה אחרי האנטיפסטי (אם בכלל), קפה (עם גראפה בצד) וזהו! אם מדובר באירוח או ארוחה רישמית ארוכה, יש סיכוי קטן שתאכל גם מנה עיקרית ואולי גם קינוח (ירחם השם).

על כל פנים, הגיע לשולחן פלטה של גוש פקורינו ופרמג'נו רג'יאנו שהזלפנו עליהם מעט חומץ בלסמי מצומצם ואכלנו עם ענבים עסיסיים.

היה שם גם דבש ערמונים ודבש לימונים שהיה חזק ולעניין. גם המעבר מהיין האדום ללבן, סימן שאנחנו לפני קינוח, וזה אכן הגיע: אינני חובב גבינת מסקרפונה ואינני חובב טירמיסו (בכלל!) אבל לטירמיסו שהוגש לנו לא היה הרבה סיכוי.

הברקתי את צלחת הטירמיסו תוך שניות ספורות, כי פשוט לא יכולתי להפסיק. הטחתי את עצמי חזרה לתנוחת ישיבה ואספרסו קצר שהגיע בהזרקה קצרה, נשאב אלי ושט. ונותרנו כך.

כתב וצילם: יוחי מנדיל