ביום שני הדוקטור נזכרה לספר לי שביום רביעי נוסעים ליומיים לצפון. איזה יופי, רק להודיע לבוס ולנפנף בי-בי ללחות המישור החופית והרוחות הסוערות בשדרות האוהלים. "איפה ישנים?" שאלתי וזאת עם מבט ממזרי ענתה: "נצרת!". התחלתי לעשות חישובים וגיליתי שזאת תהיה הפעם הראשונה שאשן בעיר ש-70% מתושביה מוסלמים, 30% נוצרים והשפה העיקרית היא ערבית. "איפה?" שאלתי, "באיזו אכסניה בעיר העתיקה מעל השוק" השיבה. ואני נותרתי כך...
כולם נארזו היטב ויצאנו על כביש 6 צפונה. אנחנו אוהבים את כביש 6 ותמיד נשאלת השאלה, כביש החוף, כביש 4 או כביש 6? אז התשובה נחלקת כדלהלן: אם חוזרים מהטיול מצפון לדרום, תמיד יהיו עומסים מאזור חדרה/קיסריה עד בואך רישפון ולכן ממש מומלץ לקחת את כביש 6. באשר לנסיעות צפונה, אם פונים מזרחה, כביש 6 כדאי כמעט תמיד ואם נוסעים מערבה, אז מצומת פרדיס צפונה, מתחילים להרוויח זמן. כל זאת באדיבות משפחת מנדיל מחקרי דרכים אמפיריים בע"מ.
מצומת בית השיטה פנינו לכביש 669 עד לסחנה שם פנינו ימינה לגן השלושה. החום הכבד רק עודד אותנו למהר ולעלות על בגדי ים ולהיכנס למסע של קילומטר וחצי בנחל הקיבוצים. הקטנות עם מצופים (רק ליתר ביטחון) והמים הנפלאים עד לגובה 130 ס"מ, סיפקו חוויה מרעננת (ולא מקפיאה!) לאורך מסלול הנחל. שימו לב, כפכפי אצבע, נוטים להיתקע בקרקעית הנחל ולהישאר שם לעד! על כן מומלץ לצעוד יחפים או עם נעלי ים. היה מרענן, חוויתי, משפחתי וקל לטיול.
מנחל הקיבוצים, התחלנו לטפס לכיוון נצרת לאכסניה בשם "פאוזי עאזר אין", שהיא בית אבן מקסים בלב העיר העתיקה של נצרת. בית האבן חולק לחדרים באופן שבו ניתן גם להזמין מתחם חדרים לשלוש משפחות, כפי שאנו עשינו, וניתן להזמין חדרים לזוגות ואפילו לקבוצות יותר גדולות בחדר. האווירה ביתית ונעימה ומדי בוקר מוגשת ארוחת בוקר טובה. באכסניה ניתן למצוא קבוצות של צעירים מכל העולם, זוגות רומנטיים ומשפחות. הכל מאוד נעים, מאוד נוח ולא יקר. המתחם שלנו כלל ארבע חדרים לשלוש משפחות במחיר של 2,400 ₪ ללילה כולל ארוחת בוקר ואינטרנט אלחוטי בשטחים הציבוריים. היה שווה.
הרעב היה גדול ואל-ג'נינה היתה קרובה. שלוש דקות הליכה מהאכסניה וכבר מיטב הסלטים הונחו על שולחננו. הפיתות חמות והשיפודים בדרך. מסעדה מזרחית קלאסית טעימה להפליא עם כמה פנינות שאסור לפספס כולל חומוס מן המשובחים, מעדני בשר וכנאפה בלתי נשכחת עליה עוד יסופר פה. בירה לא המליצו לנו להזמין "כי עכשיו ראמאדן" אז הלכנו על דיאט קולה (פפסי מקס). לקראת סוף הארוחה, התקרב אלינו איש נעים ושאל אם נהנינו. מהון להון השיחה קלחה והכרנו אדם מיוחד. היימן, בעל מסעדת אל-ג'נינה, דור שני במסעדה הקיימת כבר שבעים שנה. היימן התעקש להכניס אותנו למטבח שהעלה ריחות פנטסטיים, שם ראינו במו עינינו איך הקסם הקולינרי המזרח תיכוני הזה קורה באמת, בסדר וניקיון מופתי ובמקצועיות שלא הייתה מביישת אף מסעדת שף תל-אביבית. היימן נתן את האות והחלו להכין לנו בשידור חי כנאפה מתוקה שהותירה את כל הארוחה בצילה. הסירופ הארומטי וגבינת העיזים הטריה כמעט וגרמה לנו לחטוף את מחבת הכנאפה טרם הגעתו לצלחת. המנות גדולות והשירות מעולה. אכלנו ושתינו לשובע (ללא אלכוהול) והמחיר היה זול, 900 שקלים ל-6 מבוגרים רעבים ו-8 ילדים רזים.
הבטחתי להיימן שעוד נתראה. המטרה: כנאפה של דו-קיום ערבי-ישראלי במטבח של אליוליני. במהרה בימינו אנו, אמן.
הערב החל לרדת על הגליל התחתון ואנחנו עימו הדרמנו לקיבוץ בית השיטה לתפוס טיול לילי בשדות. "את מי פוגשים שם?" שאלתי את הדוקטור "את דני-ג'יפ" ענתה בקיצור נמרץ. בתחנת הדלק של בית השיטה המתינו לנו שני ג'יפים של דני-ג'יפ לטיול ספארי לילה בגליל.
נמרים וג'ירפות לא היו שם אבל הייתה חוויה בלתי רגילה של ירידה בג'יפ פתוח עם הילדים. דרך שדות החמניות היבשות ובריכות הדגים אל נחל יששכר תוך תצפית על שועלים, צבאיים, רומסי לילה, חתולי בר, הסבר קצר על ניווט באמצעות הכוכבים, האזנה לסיפורים חמודים של דני ועזרא והכי חשוב, תה צמחים נדיר בטעמיו מחליטת צמחי הגינה של דני ואבטיח קר. הכל בשטח, תחת ליל ירח מלא. לכל המעוניין התענוג ערך כשעתיים וחצי ושילמנו עבורו 1,300 ₪ דני הבטיח לערוך לנו טיול דומה בטיול הבא שלנו לדרום (מישהו אמר אזור ים המלח באוקטובר ולא קיבל?) באתר של דני ג'יפ, אפשר להתרשם וליצור קשר http://www.danyjip.com/ או בטלפון 0505503717שבנו ל"פאוזי עזאר אין", סחוטים אך רצוצים ולא היה מנוס מלשבת בפטיו הפסטוראלי על בקבוק יין אדום ולחסל את הכנאפה השלישית שלקחנו בטייק-אוואי מהיימן.
העיניים נעצמות אך הלסת ממאנת לסגת. תם היום הראשון ולא נשלם סיפורנו לטיול זה. על היום שני שהיה בו שוק נצרת, כפר תבור, זכרון יעקב ואמפי שוני עם הפתעה מוסיקאלית, בפוסט הבא.
אולי תרצו גם גליל מערבי:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה