יום שני, 14 במרץ 2011

שוק האיכרים בעיר המלאכים


המטבח שלי עדין נראה כך, לכן החלטתי לקחת אתכם לטיול בעיר המלאכים הידועה יותר בשמה "לוס אנג'לס" במקום לבשל את הלחמניות המאודות המופלאות של דיויד צ'אנג.

אם מודי לא היה רופא, הוא ודאי היה שף או אולי מדריך טיולי יוקרה. אני אומרת את זה מפני שכאשר אנחנו יוצאים לטיול בחו"ל אנחנו נותנים את השרביט למודי והוא מארגן את מהלכו, ועושה זאת תמיד על הצד הטוב ביותר.
סידור שולחן בחנות כלי הבית CRATE & BARREL
בלוס אנג'לס בילינו כמעט שבוע לרגל בר מצווה שאליה הוזמנו, ואחרי שהעברנו שם שבוע אני יכולה לומר בבטחה כי הרבה מה לעשות בעיר הזו אין. נכון, יש את המוזיאון של פול גטי שהוא מרשים ואפשר לעמוד באמצע הרחוב ולצפות במכוניות יוקרתיות שרק בלוס אנג'לס נוהגים בהן כמו פרארי, למבורגיני ומייבך, ובנוסף יש כמובן סיור בעקבות הכוכבים (שלא עשינו אותו, כמובן). בתחום האוכל, לעומת זאת, מצאנו את עצמנו מאד נהנים.
ביקרנו בשוק איכרים קטן על יד איזור המגורים של המשפחה ומשם יצאנו אל שוק האיכרים המפורסם והגדול שנמצא בצמוד ל"גרוב", שהוא מרכז קניות פתוח ונמצא בו החל מאפל סטור ועד לאורבן אאוטפיטרז (Urban Outfitters), חנות הבית של הנערה. בלוס אנג'לס, כמו כל דבר (או בעצם, כל בנאדם) בלוס אנג'לס, השוק עבר מתיחת פנים אדירה וכבר מזמן הוא אינו שוק במובן הרגיל של המילה.
סוגים שונים של בשר טחון

כל סוגי הסטייקים האפשריים
מדובר במרכז מסחרי ענק בעל דלפקי בשר מופלאים ומוקפדים, עוגות עוגיות, ירקות שונים ולצד כל אלו חנויות כלי מטבח יוקרתיות ומסעדות המגישות את נפלאות האוכל האסייתי או הצרפתי, המון צדפות וסושי.

סרטנים לצד פרוסות סלמון מאודה
לצד התפוחים הצבעונים גילינו שוקולד בעל עטיפה יחודית לחג החנוכה


אנחנו נוהגים לסיים את הסיור שלנו תמיד בדוכן הקוראני, אין כמו ברבקיו קוראני בלוס אנג'לס.



יום ראשון, 6 במרץ 2011

מומופוקו - נודלס בר


היום האחרון בניו יורק הגיע. ממריאים ב- 22:50 ויש יום שלם להשלמות. שופינג שלא הספקנו, שופינג שחבל לפספס ושופינג מזדמן, הכל הולך. בסביבות אחת בצהריים אני מכוון את התנועה לאיסט וילג'. אנחנו כבר חמישה ימים בניו יורק וטרם טעמנו ממטבחו של דיוויד צ'אנג. לא הצלחתי להשיג מקום למומופוקו-קו או למומופוקו סזאם, מכיוון שניתן להזמין רק באינטרנט מקום לשבועיים העוקבים. למרבה השימחה למומופוקו נודלס-בר, לא ניתן להזמין מקום מראש בכלל,
פשוט צריך סבלנות להמתין 40 דקות לשולחן או בר והנה זה מתחיל. בחוץ קר מאוד, אבל בפנים חם ותזזיתי.


המקום מעוצב בפשטות ויעילות. המטבח פתוח וכשליש מבאי המסעדה סועדים על הבר של המטבח, שליש נוסף סועד על בר צידי והשאר במעט שולחנות חמד מעץ. למעט המארחת שצריכה להתמודד עם פרצופים חמוצים כל המשמרת, כל עובדי המסעדה חייכנים ולבביים.

טרם ההושבה חולקו לנו תפריטים על נייר שהודפס הבוקר. הדוקטור ואני בוחנים את התפריט ואני מתקשר למירי ארצה לישיבת דירקטוריון שלא מן המניין באליוליני. זהו התיישבנו לשולחן קטן ונעים וצריך להחליט, יש לנו הרבה תוכניות להיום וצריך לחטוף משהו מהיר ולברוח.

התחלנו עם לחמניות מאודות, ממולאות בכתף חזיר (לא עלינו), אפשר גם עם רצועות חזיר או שריפמס. הלחמניות הללו הן בעצם פיתה קטנה מאודה, ספוגית ורכה עם מתיקות ברורה. הלחמניה מושלמת לקבל לתוכה נתח בשר שמנוני, מלווה במלפפוני קימצ'י ובצל ירוק, הרוטב נספג בדפנות הלחמניה במהירות והופך את המנה למנת ביס מדהימה. כבר עסקנו כאן במקוריות של דיוויד צ'אנג וביכולתו להציע לנו "משהו אחר", יתרה מכך כשטועמים את המנות של מומופוקו, הטעמים מתגלים ברבדים, שניה אחר שניה תוך כדי אכילה. הלחמניות המאודות, היו עבורנו משהו חדשני עם שילוב טעמים ומרקמים שחלקם התגלו לנו, רק כמה שניות לאחר שסיימנו לנגוס במנה
.

הלחמניות המאודות
 צ'אנג מצטנע וטוען שאין שום חדש במנה הזו שנכנסה לתפריט ב"זמן פציעות" והפכה למנת הדגל של מומופוקו. בכל רחבי אסיה אוכלים את הלחמניות המאודות הללו וזו בסך הכל גירסה צ'ינהטאונית לצ'ר סיו באו הסיני וניקו מאן היפני הנמכרים בחנויות הרחוב בבייג'ין וטוקיו כמו שמוכרים בניו יורק נקניקיות בלחמניה. הנוסחה פשוטה, לחם מאודה + בשר טעים = אוכל טוב. אנחנו לא קונים את זה, המנה הזו לוקחת את כל חוכמת הרחוב האסייתית שצ'אנג שאב ברחובות בייג'ין, טוקיו ובית משפחתו הקוריאנית בוירג'יניה ודוחס אותה לביס של פיתה מאודה (ומעולה) בגודל חצי כף יד.

לצד הלחמניות המאודות, הנחנו צלחת כרוב ניצנים צלויים עם קוביות תפוחים ודג בוניטו אשר גילפו מעליהם דפי בייקון דקיקים שהתנופפו באדי החום שעלו מכרוב הניצנים. האדים שעלו באפנו, העצימו את טעמה המלוח-מתוק של המנה המרעננת.
עד כאן טעמנו מנות שהעבירו לנו מסר קולינרי חד ותמציתי, עכשיו הגיע תור הראמן של מומופוקו שהוא יצירת אמן מורכבת וגדושה. המרק העשיר במרכיביו, מביא לידי ביטוי את נדבחי המטבח היפני כתשתית החובקת את המטבח של מומופוקו. הקערה מגיע עם מרק בשר שבושל משך כ-6 שעות, מטובל בטארה, הנחשב בעיניינו המערביות לרוטב הברבקיו היפני. אל המרק נלווים נודלס טריים, שתי רצועות מותן חזיר, בשר כתף חזיר קצוץ, נצרי במבוק, ירקות טריים וביצה שלוקה אחת כנהוג בחנויות הראמן בטוקיו. המרק הזה הוא מארג יוצא דופן של מסורת הקולינריה היפנית. כל מרכיב במרק דורש מיומנות וידע שלוקח שנים לרכוש. אכלנו ראמן במקומות שונים בעולם, כולל טוקיו ואוסאקה, קערת הראמן של מומופוקו היא הטובה בקערות הראמן שאכלתי.
קערת הראמן ,מירי היתה מוכנה להתחיל את כל האורחה מחדש כדי לאכול שוב את אותה הקערה.
הביקור בנודלס בר של מומופוקו היה משהו לקחת איתנו (שאינו שופינג) מניו יורק שאנחנו כל כך אוהבים. משהו על תעוזה, פשטות ומקוריות. כפי שהבטחנו, יש גם פרק שלישי בטרילוגיה, בפוסט הבא נכין מנה של דיוויד צ'אנג עם מתכון שכל אחד יוכל להכין ולטעום מהקסם... עד לנסיעה הבאה לניו יורק.

הטבחים עובדים בשקט מופתי וברצינות תהומית.